מאמרים

  • פברואר 2008 "תאגידים" ה1

    אחריות הבנק ועובדיו לפי חוק איסור הלבנת הון (בעקבות ת"פ (ים) 343/04 מדינת ישראל נ' כהן) / עו"ד יעל גרוסמן

  •  

    אחריות הבנק ועובדיו לפי חוק איסור הלבנת הון

    (בעקבות ת"פ (י-ם) 343/04 מדינת ישראל נ' כהן)

    מאת

    עו"ד יעל גרוסמן*

     

     

    1.     מבוא

     

    במהלך ינואר 2008 ניתן פסק דין חשוב בבית המשפט המחוזי בירושלים, מפי כבוד השופט יוסף שפירא, בנושא חובת הדיווח המוטלת על הבנק ועובדיו, על פי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון" או "החוק").[1] מדובר בפסק דין תקדימי שבו נפסק, כי העבירה הפלילית של מניעת דיווח, הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, לא חלה על תאגיד בנקאי וגם לא על פקידיו. הסנקציה היחידה בגין הפרת חובת הדיווח על ידי הבנק היא סנקציה אזרחית של עיצום כספי, המוטלת על התאגיד הבנקאי עצמו.

     

    פסק הדין, המשתרע על פני עשרות עמודים, הוא ללא ספק נדבך חשוב בפרשנותו של חוק איסור הלבנת הון. הוא עוסק בשאלות חשובות וביניהן ניתוח עבירת ההימנעות מדיווח על פי סעיף 3(ב) לחוק; פרשנות מונחי יסוד בחוק, כגון "העושה פעולה ברכוש" או "המוסר מידע כוזב"; השאלה, אם יש מקום להבחנה בין מעמדו של תאגיד בנקאי לבין נותן שירותי מטבע (חלפן כספים); וההבחנה בין הסנקציה הפלילית לבין מוסד העיצום הכספי. אולם מעבר לכך, פסק הדין עוסק גם בשאלות חשובות בתחום הדין הפלילי, מעבר להקשר של הלבנת הון, וזאת במיוחד לעניין עקרונות האחריות השילוחית, קביעת רכיבי היסוד הנפשי בביצוע עבירה וסוגיית הענישה הפלילית מול זו האזרחית.

     

    רשימה זו תנתח את פסק הדין, תוך בחינת נימוקי בית המשפט והתוצאות המשפטיות הנובעות ממנו.

     

    2.     עובדות המקרה וסקירת פסק הדין

     

    הנאשם שימש כמנהל סניף בנק פועלי אגודת ישראל בירושלים. בחודש מאי 2000 נזקק אדם בשם אסולין לערבות בנקאית. אסולין פנה לחברו כהן, שניהל חשבונות בסניף הנ"ל, וביקש שיסייע לו בקבלת הערבות. כהן הפגיש את אסולין עם הנאשם, מנהל הסניף, אשר הסכים להנפיק את הערבות, בתנאי שאסולין יפתח חשבון בנק בסניף, ויפקיד בו סכום כסף ראשוני. ביום 16.5.00 פתח אסולין חשבון על שמו בבנק. סכום הכסף הראשוני שהופקד בחשבון לצורך קבלת הערבות, הופקד ע"י כהן. כחודש לאחר פתיחת החשבון נודע לאסולין, כי לא ייזקק לערבות הבנקאית, ומאותה עת הוא לא עשה שימוש כלשהו בחשבון.

     

    האדם היחיד אשר עשה שימוש בחשבון היה כהן, שהיה בעל חברה למתן שירותי מטבע (חלפנות), והשתמש בחשבון לצורך עסקיו בתחום מתן שירותי מטבע וניכיון שיקים. במסגרת זו ביצע כהן פעולות של משיכת מזומן, הפקדת מזומן, משיכת שיקים והפקדת שיקים, בסכום כולל של כמעט 30 מיליון ש"ח.

     

    על פי כתב האישום, הנאשם, מנהל הסניף, ידע שהפעולות בחשבון מתבצעות על ידי מי שאיננו בעל החשבון, כי הכספים בחשבון הם כספיו של כהן, וכי הפעולות מתבצעות ללא הרשאה. הוא לא דיווח לבנק על קיום נהנים בחשבון, מלבד בעל החשבון. הוא לא דיווח על מהות הפעילות בחשבון להנהלת הבנק ו/או לרשות לאיסור הלבנת הון. בגין כך הואשם בביצוע עבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון, שעונשה 10 שנות מאסר.

     

    לפסק הדין שני חלקים: החלק הראשון הוא הכרעה בשאלה העקרונית, האם סעיף
    3(ב)
    חל על התאגיד הבנקאי ו/או על פקידי הבנק המעורבים בהליך. החלק השני הוא הכרעה בשאלה הקונקרטית, האם התקיימו יסודות העבירה במקרה הנדון.

     

    נושא ראשון - דיון עקרוני בסעיף 3(ב)

     

    סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון קובע:

     

    "העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7... או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח."

     

    נקודת המוצא של בית המשפט היא, כי ליבת החוק הינה האיסור הקבוע בסעיף 3(א) האוסר על עצם הלבנת ההון, ואילו סעיף 3(ב), העוסק בחובת הדיווח, אינו המטרה כי אם האמצעי למניעת הלבנת ההון האסורה.[2] נקודת מוצא נוספת היא, שסעיף 3(ב) הוא סעיף עמום, שגבולותיו אינם ברורים. [3] לאור נקודות מוצא אלה, מובנת מגמתו של פסק הדין ל"צמצום מוטת כנפיה של העבירה" הקבועה בסעיף 3(ב) לחוק.[4]

     

    לשיטתו של בית המשפט מקים החוק שני מסלולים.[5]

     

    המסלול הראשון הוא מסלול אזרחי-מינהלי העוסק באי קיום חובות הדיווח המוטלות על התאגיד הבנקאי (להלן: "אי קיום דיווח"). הסנקציה במסלול זה מוטלת רק על מי שחייב בדיווח, שהוא התאגיד הבנקאי עצמו. הסנקציה המוטלת על התאגיד הבנקאי במסלול זה היא עיצום כספי על פי סעיף 14 לחוק. ואכן, במקרה הנדון הוטל עיצום כספי על הבנק בסך 750,000 ש"ח. ודוק, סעיף 14 קובע במפורש, שהעיצום הכספי מוטל על התאגיד עצמו ולא על פקיד הבנק המעורב במקרה.

     

    המסלול השני הוא המסלול הפלילי, והוא אינו חל על מקרים של אי קיום דיווח, אלא על מקרים של פעולה שמטרתה למנוע את הדיווח, דהיינו פעולה הנעשית במטרה למנוע דיווח או במטרה לגרום לדיווח שגוי (להלן: "פעולה שמטרתה למנוע דיווח"). סעיף 3(ב) לחוק עוסק במסלול הפלילי, והוא מטיל סנקציה פלילית על העבריין.

     

    חובת הדיווח על פי צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001 כוללת שני סוגי דיווח.[6] הסוג הראשון הוא דיווח אובייקטיבי, על פעולות מסוג מסויים ובסכום מסויים, כקבוע בסעיף 8 לצו. הסוג השני הוא דיווח סובייקטיבי, החל כל אימת שמבוצעות פעולות, "אשר לאור המידע המצוי בידי התאגיד הבנקאי נחזות להיות כבלתי רגילות", כקבוע בסעיף 9 לצו. שני סוגי הדיווח חלים על התאגיד הבנקאי עצמו ולא על עובדיו.[7] בית המשפט מדגיש, שחובת הדיווח הסובייקטיבי חלה רק כאשר פקיד הבנק סובר, על פי שיקול דעתו, שמדובר בפעולה בלתי רגילה. עצם קיומה של החובה הוא, איפוא, עניין שבשיקול דעת.

     

    הדיווח של התאגיד הבנקאי למאגר המידע המיוחד של הרשות לאיסור הלבנת הון מתבצע ע"י גורם מיוחד בתאגיד הבנקאי, הוא "האחראי" לקיום הוראות החוק, כקבוע בסעיף 8 לחוק איסור הלבנת הון.[8] בית המשפט קובע, כי בעניין זה, "האחראי" נחשב אורגן של התאגיד הבנקאי, ומפנה לסעיף 46 לחוק החברות.[9] "האחראי" יוצר חיץ בין הלקוח, מלבין ההון, לבין פקיד הבנק. על פי קביעתו, כאשר קיימת בחוק חובת דיווח על התאגיד הבנקאי, חלה הוראה זו - מלבד על התאגיד עצמו - לכל היותר על האורגנים של התאגיד, ובמקרה הנדון - גם על אותו "אחראי".

     

    סעיף 14 לחוק איסור הלבנת הון עוסק בעיצום הכספי המוטל על התאגיד הבנקאי בשל הפרת חובות המוטלות עליו בחוק האמור, דהיינו בשל אי קיום דיווח. לדעת בית המשפט, מטרת סעיף 14 היא להטיל על התאגיד הבנקאי עיצום כספי בלבד, ללא אפשרות לנקוט במקביל בהליך פלילי.[10] על פי קביעתו, ייחד המחוקק את העיצום הכספי כעונש יחיד לתאגיד הבנקאי במקרה של אי קיום הדיווח. במקרה שנדון בפסק הדין, כאמור, אכן הוטל על הבנק עיצום כספי לפני ההליך הפלילי.

     

    בשלב הבא מתעמק בית המשפט בפרשנות סעיף 3(ב), העוסק בפעולה שמטרתה למנוע דיווח, להבדיל מאי קיום דיווח. הסעיף מדבר, כאמור, על "העושה פעולה ברכוש" או "המוסר מידע כוזב". השאלה היא, מי ייחשב "עושה" או "מוסר": האם התאגיד הבנקאי עצמו או פקיד הבנק המעורב במקרה. לצורך כך נזקק בית המשפט להגדרת המונח "פעולה ברכוש" בסעיף 1 לחוק. הוא בוחר לפרש הגדרה זו כך, שמי שמבצע את הפעולה ברכוש הוא בעל הרכוש או מי שיש לו שליטה ממשית ברכוש. במילים אחרות, פעולה בנקאית ברכוש היא פעולה של בעל הזכות ברכוש או בעל השליטה בו, קרי הלקוח או הגורם שפועל בחשבון. לא התאגיד הבנקאי, וודאי לא פקיד הבנק המטפל בביצוע אותה פעולה.[11]

     

    כך באשר ל"ביצוע פעולה ברכוש". ומה באשר ל"מסירת מידע כוזב"? בהקשר זה קיימת פסיקה העוסקת באחריות הפלילית של נותני שירותי מטבע, דהיינו, חלפנים. אולם כאן, עורך השופט הבחנה בין שלושה מעגלים. מעגל אחד הוא מלביני ההון עצמם, מעגל שני הוא החלפנים, ומעגל שלישי הוא התאגידים הבנקאיים.[12] הטעם שנותן בית המשפט להפרדה זו הוא, שהחלפנים באים לא אחת במגע ישיר עם מלביני ההון, והשימוש בשירותיהם מהווה את אחד האמצעים האופייניים להלבנת הון. כמו כן, החלפנים נתונים לפיקוח פחות הדוק מזה הנעשה על הבנקים. לאור הבדלים אלו, פוסק בית המשפט, כי סעיף 3(ב) מיועד לחול על שני הרבדים הראשונים, אך לא על תאגידים בנקאיים.[13]

     

    בדומה לפרשנות שניתנה למונח "העושה פעולה ברכוש", כך גם לגבי הביטוי "המוסר מידע כוזב" פסק בית המשפט, ש"המוסר" הוא הגורם החיצוני אשר מגיע לבנק ומבקש את ביצוע הפעולה. ייתכן שגם החלפן כלול בהגדרה זו, אך לא התאגיד הבנקאי עצמו, וודאי לא עובדיו.[14] בכך חולק כבוד השופט שפירא על פסק דין שור,[15] שם הכיר כבוד השופט רביד באחריות פלילית של פקידי הבנק בגין פעולות שמטרתן למנוע דיווח.[16]

     

    את מסקנתו, לפיה סעיף 3(ב) לא חל על התאגיד הבנקאי ולא על פקידיו, מחזק השופט באמצעות עקרונות כלליים של המשפט הפלילי.

     

    השופט מסתמך על עקרון החוקיות, לפיו ניתן להעניש רק בגין עבירה ברורה, שגבולותיה ידועים. ככל שההוראה עמומה יותר והעונש בגינה חמור יותר, כך נגרמת פגיעה רבה יותר בחירויות היסוד של הפרט. השופט מסתמך גם על חוק העונשין הקובע, כי מקום שניתן לפרש סעיף חוק פלילי במספר דרכים, יש לבחור בדרך המקילה עם הנאשם (סעיף 34כא לחוק העונשין).[17] עקרונות נוספים הם עקרון הסבירות ועקרון ההלימה: חזקה על המחוקק שהתכוון לקבוע הוראה סבירה, שעונש הולם בצידה. אין זה סביר, שבגין פעולה שמטרתה למנוע דיווח של פקיד הבנק ל"אחראי", דיווח הנתון לשיקול דעתו הסובייקטיבי של הפקיד, וכאשר חובת הדיווח עצמה מוטלת על התאגיד הבנקאי עצמו, יהא הפקיד צפוי לעשר שנות מאסר.[18]

     

    לסיכום חלק זה של פסק הדין, קובע כבוד השופט שפירא, כי לאור לשון החוק העמומה, ובשל כך שמדובר בחובה הנתונה לשיקול דעתו של פקיד הבנק, אין להחיל את סעיף 3(ב) המטיל אחריות פלילית בשל פעולות שמטרתן למנוע דיווח, לא על התאגיד הבנקאי ולא על פקיד הבנק. במקרה של אי קיום דיווח ע"י התאגיד הבנקאי, הסנקציה היחידה היא סנקציה אזרחית של עיצום כספי.

     

    קביעות אלה מובילות לזיכויו של מנהל הסניף, ובית המשפט יכול היה לסיים כאן את הדיון. אולם, על מנת לחזק את מסקנתו בדבר זיכוי מנהל הסניף, מוסיף בית המשפט ובודק, האם התקיימו יסודות עבירת סעיף 3(ב) לחוק, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון.

     

    נושא שני - האם התקיימו יסודות העבירה במקרה הנדון

     

    היסוד העובדתי[19] של הסעיף הינו ה"מוסר מידע כוזב". בעניין זה כבר נפסק בעבר, כי הסעיף חל הן על מעשה והן על מחדל, כך שגם אי מסירת מידע מקיימת את דרישת הסעיף. אולם כעת, מוסיף כבוד השופט שפירא וקובע, כי על מנת שיימסר מידע, על מוסר המידע להיות בעל המידע או בעל היכולת למסור אותו. השאלה היא, איפוא, האם היה בידי מנהל הסניף מידע שאותו הוא נדרש להעביר, ואם כן - האם העבירו. לשם כך הוא בודק, האם מנהל הסניף ידע את הפרטים הדורשים דיווח.

     

    כאמור, במקרה הנדון דובר בחובת דיווח על פי סעיף 9 לצו, שהינו דיווח סובייקטיבי הנתון לשיקול דעת עובד הבנק. השופט דוחה את הטענה העובדתית שטענה המדינה, לפיה מנהל הסניף ידע שמי שעושה שימוש בחשבון איננו בעליו. על סמך בחינת העדויות הוא פוסק, כי קיים ספק בדבר ידיעתו, בפועל, של מנהל הסניף באשר לפעולות בלתי רגילות שנעשו בחשבון, וכן באשר לנהנה האמיתי מהפעולות בחשבון.[20]

     

    השופט פוסק, שגם היסוד הנפשי לא התקיים במקרה הנדון. היסוד הנפשי על פי הסעיף הינו "מטרה" שלא יהיה דיווח או שהדיווח יהיה שגוי. בצד כוונה להשיג את המטרה, יש להוכיח את קיומה של מודעות, בפועל, של עושה העבירה, ליסוד העובדתי שבה, לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. נקבע כי בעניין זה, יש לוודא שהנאשם היה מודע להוראות הדין, שאחרת לא ניתן להגיד שפעל במטרה לסכלן. [21]

     

    לאחר ניתוח הראיות מגיע השופט למסקנה עובדתית לפיה, במקרה הנדון, לא היתה למנהל הסניף מודעות ליסודות העבירה, וגם לא הוכח כי ההימנעות מדיווח נעשתה מתוך מטרה שלא יהיה דיווח. השופט מדגיש, כי להבדיל מכל נאשם רגיל, קשה במיוחד להוכיח את היסוד הנפשי של עובד בנק. במקרים רבים עצם המעשה יכול להעיד על כוונת העושה, אך לא בעניין חובת הדיווח. שהרי, כאמור, המחוקק בחר להבחין בין אי קיום דיווח, שאיננו עבירה פלילית, לבין פעולה שמטרתה למנוע דיווח, דבר שמקשה על קביעת התקיימותו של היסוד הנפשי באירוע נשוא האישום.

     

    השופט סבור, כי קיימת סיבה נוספת להעלות את רף הוכחת היסוד הנפשי והיא, הענישה החמורה שקובע הסעיף. הוא אינו מקבל את טענת המדינה, לפיה הנאשם היה מודע להוראות החוק ולחובות הדיווח המוטלות עליו. על פי הראיות הוא פוסק, שקיים למעלה מספק סביר באשר לידיעת הנאשם מה הם המקרים המחייבים בדיווח סובייקטיבי. השופט אף קובע, שנושא הדיווחים לא הובן כראוי, לא רק ע"י הנאשם, אלא אף ע"י המערכת הבנקאית כולה.[22] על פי קביעתו, בתקופה שבה בוצעו העבירות, הנורמות שביסוד החוק טרם הוטמעו כדבעי במערכת הבנקאית.

     

    כבוד השופט שפירא מסכם וקובע, כי לא הוכח מעבר לספק סביר, כי אכן התקיימו יסודות סעיף 3(ב) וזו סיבה נוספת לזיכוי.

     

    3.     בחינת הנמקותיו של פסק הדין

     

    כאמור, ביסוד הניתוח שערך בית המשפט מונחת ההנחה, לפיה החוק עוסק בשני סוגי הפרה, הנבדלים זה מזה בדרגת חומרתם: הפרה בדרגת חומרה קלה, המתגבשת
    באי קיום הדיווח, והפרה בדרגת חומרה חמורה, המתגבשת בפעולה שמטרתה למנוע דיווח.[23]

     

    3.1    הסנקציה המינהלית

     

    בית המשפט פותח את הדיון המשפטי בניתוח הסנקציות הקיימות כנגד מי שביצע את ההפרה של אי קיום הדיווח, כלומר הפרה שאינה כרוכה בפעולה המלווה במטרה ספציפית למנוע דיווח או לגרום לדיווח כוזב.

     

    על פי הכרעת הדין, קבע המחוקק במקרה זה סנקציה מינהלית. סנקציה זו מפורטת בסעיף 14(א) לחוק:

     

    "(א)   מצאה ועדה כי אדם הפר הוראות לפי סעיף 7, רשאית היא להטיל עליו, ואם הוא מועסק על ידי תאגיד - על התאגיד, עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על פי עשרה מהקנס הקבוע בסעיף
    61(א)(4) לחוק העונשין.
    "

     

    בית המשפט בוחן את השאלה, אם ניתן להטיל על הבנק או על עובדיו הן סנקציה פלילית והן סנקציה מינהלית, בשל אי קיום דיווח, ולשם כך הוא משווה את ההסדר החוקי בעניינם של הבנקים להסדר החוקי בעניינם של הנכנסים והיוצאים מישראל. כידוע, גם על הנכנסים ויוצאים מישראל מוטלות חובות דיווח מכוח סעיף 9 לחוק איסור הלבנת הון,[24] חובות הדומות בעיקרן לחובות הדיווח המוטלות על הבנקים. הנכנסים והיוצאים מישראל מחוייבים לדווח על הכספים שהם נושאים עמם, אם שוויים הוא 80,000 ש"ח ומעלה, או מיליון ש"ח ומעלה כשמדובר בעולים חדשים.

     

    הסנקציה המינהלית אותה מטיל החוק בשל אי קיום דיווח על מי שנכנס או יוצא מישראל קבועה בסעיף 15(א) לחוק:

     

    "(א)   מצאה ועדה כי אדם הפר חובת דיווח לפי הוראות סעיף 9, רשאית היא להטיל עליו עיצום כספי בשיעור שלא יעלה על מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין או עד פי חמישה מהסכום שלא דווח עליו, לפי הסכום הגבוה יותר."

     

    החוק קובע, אם כן, סנקציה של הטלת עיצום כספי הן בגין אי קיום דיווח על ידי הבנקים, והן בגין אי קיום דיווח על ידי אדם שנכנס לישראל או יוצא ממנה. באשר ליוצאים ולנכנסים לישראל, החוק קובע במפורש, כי לא יוגש כתב אישום כנגד אדם שהוטל עליו עיצום כספי בשל אי קיום דיווח בעת הכניסה או היציאה מישראל, ואם ננקטה נגדו סנקציה מינהלית, תהיה זו הסנקציה היחידה שניתן לנקוט נגדו. לעומת זאת, החוק שותק בעניין האפשרות להגיש כתב אישום כנגד בנק או עובד בנק שהוטל עליו עיצום כספי בשל אי קיום דיווח.

     

    בית המשפט ממשיך וקובע, כי בנוסף לסנקציה המינהלית המוטלת על אי קיום דיווח של הנכנסים ויוצאים מישראל, החוק מייחד לנושא זה סעיף נוסף הקובע, כי ניתן לנקוט גם בהליך פלילי כנגד אדם המפר חובה זו. זהו סעיף 10 לחוק המאפשר להגיש, במקרה כזה, כתב אישום, קובע:

     

    "המפר חובת דיווח שהוטלה עליו לפי סעיף 9, דינו - מאסר שישה חודשים או קנס בשיעור האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, או פי עשרה מהסכום שלא דיווח עליו, הכל לפי הסכום הגבוה יותר."

     

    בית המשפט מציין, כי בעוד שהמחוקק קבע במפורש, כי אי קיום דיווח על ידי מי שנכנס ויוצא מישראל יהווה עבירה פלילית, הרי שהחוק אינו קובע כי
    אי קיום דיווח על ידי הבנקים יהווה עבירה פלילית. מהשוואה זו לומד
    בית המשפט, כי לא ניתן אף להטיל סנקציה פלילית בשל אי קיום דיווח על ידי הבנקים.

     

    בית המשפט תומך מסקנתו זו גם נוכח העובדה שצוינה לעיל, לפיה בסעיף
    15(ב) קיימת הוראה הקובעת, כי במקרה שבו יוטל על הנכנסים והיוצאים מישראל עיצום כספי, לא יוגש כנגדם כתב אישום. הוראה כזו לא קיימת ביחס לבנקים, ומשמעות הדבר, לפי קביעתו של בית המשפט, כי החוק לא מאפשר כלל הגשת כתב אישום כנגד הבנקים במקרה של אי קיום דיווח.[25]

     

    בית המשפט מוסיף ומבסס את קביעתו באמצעות השוואה לחוקים אחרים, אשר בהם נקבע במפורש, כי למרות שהחוק מאפשר לנקוט בסנקציה מינהלית בשל הפרה של החוק, מוענקת לתובע סמכות מקבילה לנקוט בסנקציה פלילית במקומה.[26] באותם חוקים קובע המחוקק במפורש, כי לתובע יש אפשרות לבחור באחת משתי הסנקציות, ולהגיש כתב אישום פלילי במקום להטיל קנס מינהלי, כאשר הוא סבור כי ראוי לעשות כן.[27]

     

    מן העובדה, שחוק איסור הלבנת הון אינו מציין במפורש, כי במקרה של
    אי קיום דיווח ע"י הבנקים ניתן לנקוט נגדם בסנקציה פלילית במקום בסנקציה מינהלית, לומד בית המשפט, כי אכן כוונתו של המחוקק היתה לייחד בחוק איסור הלבנת הון את הסנקציה המינהלית בלבד לסיטואציה של אי קיום דיווח. המשמעות הינה כי לא ניתן לנקוט במקרה של אי קיום דיווח לפי החוק בהליך פלילי.

     

    עד כאן דעתי כדעתו של בית המשפט הנכבד. אף אני סבורה, כי ההוראה המאפשרת להטיל עיצום כספי על הבנק ממצה את הסנקציות אשר ניתן לנקוט בתגובה לאי קיום דיווח, דהיינו להפרה של הוראות הדיווח שאינה כרוכה ביסוד הנפשי הנדרש בסעיף 3(ב) לחוק - קרי, מטרה לגרום לאי דיווח או מטרה לגרום לדיווח כוזב.

     

    העובדה, שהמחוקק לא כלל בחוק סעיף המקביל לסעיף 10, בהתייחס
    לאי קיום דיווח של עובדי בנקים, מוכיחה, גם לדעתי, כי במקרה זה של הפרת חובת דיווח, שאינה מגיעה לכדי עבירה פלילית על פי סעיף 3(ב) לחוק, כוונתו היתה להסתפק בסנקציה של עיצומים בלבד.

     

    יש להדגיש, כפי שמציין בית המשפט בפסק הדין, כי סעיף 14(א) לחוק קובע, כי כאשר חובות הדיווח לא מקויימות על ידי אדם המועסק על ידי התאגיד, כלומר על ידי עובד הבנק, לא מוטל העיצום הכספי עליו באופן אישי, אלא על התאגיד, כלומר על הבנק.

    3.2    הסקנציה הפלילית

     

    לאחר שניתח את הסנקציות המוטלות על הבנק ועל עובדיו בשל אי קיום דיווח, דהיינו, בשל ההפרה הפחות חמורה במדרג ההפרות של הוראות הדיווח, דן בית המשפט בסנקציות המוטלות בשל ההפרה החמורה יותר - ביצוע פעולה שמטרתה למנוע דיווח. בית המשפט שואל, האם ניתן להטיל אחריות פלילית לפי סעיף 3(ב) לחוק, להבדיל מסנקציה מינהלית לפי סעיף 14 לחוק, על בנק או על פקיד בנק, כאשר הם מפירים את חובות הדיווח במסגרת תפקידם. תשובתו לכך היא שלילית.

     

    סעיף 3(ב) לחוק קובע כדלקמן:

     

    "(ב)    העושה פעולה ברכוש או המוסר מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח לפי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9, או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון, לפי הסעיפים האמורים, דינו - העונש הקבוע בסעיף קטן (א); לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות
    אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח.
    "

     

    בית המשפט שואל, אם עובד בנק, המבצע פעולות במסגרת תפקידו, יכול להיכלל בהגדרה של מי ש"עושה פעולה ברכוש" או בהגדרה של מי ש"מוסר מידע כוזב".

     

    שאלה זו נבחנה על ידי בית המשפט העליון בשני פסקי דין הדנים באחריות הפלילית של חלפנים: ע"פ 3395/06 מאיר כהן נ' מדינת ישראל[28] (להלן: "פרשת כהן") וע"פ 8325/05 מאיר בלס ואח' נ' מדינת ישראל[29] (להלן: "פרשת בלס").

     

    בפסקי הדין הללו, מכריע בית המשפט העליון בשאלה, אם מוטלת אחריות פלילית לפי סעיף 3(ב) לחוק על חלפנים המבצעים פעולות במסגרת תפקידם, אשר מטרתן היא הפרת חובות הדיווח. תשובת בית המשפט הינה, כי על החלפנים מוטלת אחריות פלילית בשל מעשים אלה. על פי קביעתו, פעולתם של החלפנים עבור לקוחותיהם יכולה להיכנס להגדרות של "עשיית פעולה ברכוש" או "מסירת מידע כוזב" המהוות עבירה פלילית לפי סעיף 3(ב) לחוק.

     

    בענייננו, מאבחן כבוד' השופט שפירא את עניינם של עובדי הבנק והבנק מעניינם של החלפנים וקובע, כי קביעותיו של בית המשפט העליון בפרשת כהן ובפרשת בלס מתייחסות ספציפית לחלפני כספים, ויש לסייגן ולהחילן על גורמים אלה בלבד, ולא על גורמים פיננסיים אחרים, כדוגמת הבנקים ועובדי הבנקים.

     

    דעתי היא, כי יש קושי בקביעתו של בית המשפט לפיה יש הבדל בין חלפני כספים לבנקאים, לעניין תחולתו של חוק איסור הלבנת הון. לדעתי, ההצדקה לאבחנה בין פעילותם של חלפני כספים לפעילותם של עובדי גופים פיננסיים אחרים הכפופים לחובות הדיווח על פי החוק, ובכללם בנקים, אינה ברורה כלל ועיקר. על אלה כמו על אלה מוטלות חובות דיווח דומות לפי סעיף 7 לחוק.

     

    חוק איסור הלבנת הון נחקק במטרה למנוע מעבריינים להסתיר בתוך המערכת הפיננסית הלגיטימית כספים שמקורם בעבירה.[30] השיטות שבהן ניתן לפעול כדי לבצע הלבנת הון הן רבות ומגוונות ובלתי אפשרי לצפות את כולן:

     

    "עבירות הלבנת ההון מתבצעות בדרכים מתוחכמות, מורכבות וקשות לאיתור, וכפי שצוין בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנה: "שיטות הלבנת ההון הן רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות... לשם הפקדת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים" (ה"ח תשנ"ט, 420)."[31]

     

    שימוש בעסקיהם של חלפני כספים במטרה להסתיר רווחים שמקורם בעבירה, אינו שונה במהותו מן השימוש בעסקיהם של הבנקים או גופים פיננסיים אחרים. אני סבורה, כי אין סיבה להבחנה פרשנית בין התוצאות של הפרות חובות הדיווח של גופים פיננסיים מסוג אחד, לתוצאות של הפרות חובות הדיווח של גופים פיננסיים מסוג אחר. גם עובדי בנקים וגם חלפני כספים יכולים להיות מנוצלים באופן ישיר או עקיף על ידי עבריינים כדי לטשטש את מקור כספם, ויכולים לשמש עבור העבריינים שער כניסה למערכת הכספית הלגיטימית.

     

    למרות זאת אני סבורה כי אין מקום להטיל אחריות פלילית, לא על חלפני כספים ולא על עובדי בנקים, ,אלא אם מוכחת מצידם כוונה ממשית לסייע להסתרה בכזב של פרטים שאותם יש חובה לגלות לרשות. ההלכה שאותה קבע בית המשפט העליון בפרשת כהן, לפיה חלה אחריות פלילית על חלפני כספים בשל הפרת דיווח שאין עמה כוונת כזב ספציפית, הינה, בכל הכבוד, בלתי סבירה.

     

    הסעיף מדבר במפורש על "מסירת מידע כוזב" ועל כן נדרש, לדעתי, להוכיח את קיומו של יסוד הכזב בהתנהגותו של הנאשם, גם כאשר הוא מקיים את היסוד השני של הסעיף, דהיינו "עשיית פעולה ברכוש". לא ניתן, לדעתי, להרשיע
    באי דיווח, שנעדר ממנו יסוד של כזב או הטעיה מכוונת.

     

     

     

    3.3    על מי מוטלת האחריות לאי קיום חובת הדיווח?

     

    בדונו בנושא אי קיום דיווח, מעלה בית המשפט את השאלה, מי הם הגורמים בתוך הבנק אשר עליהם מוטלת האחריות לקיום חובות הדיווח של הבנק. בית המשפט קובע, כאמור, כי הגורם שעליו מוטלת בראש ובראשונה האחריות לקיום חובות הדיווח הוא ה"אחראי" אשר הבנק חייב למנותו לפי סעיף 8 לחוק:

     

    "(א)    תאגיד שחלות עליו חובות לפי הוראות סעיף 7 ימנה אחראי למילוי החובות.

    (ב)     אחראי למילוי החובות יפעל לקיום החובות המוטלות על התאגיד לפי          הוראות סעיף."

     

    בית המשפט מנתח את היקף האחריות המוטל על ה"אחראי" ועל האורגנים של הבנק וקובע, כי על ה"אחראי" המתמנה על ידי הבנק, ועל האורגנים של הבנק, ניתן להטיל לא רק אחריות אישית למעשי הבנק, אלא אף אחריות שילוחית למעשי הבנק.[32] יחד עם זאת, בית המשפט חוזר ומדגיש, שכמו עובדי בנק אחרים, גם האחראי והאורגנים לא יישאו באופן אישי בסנקציה כלשהי, שהרי החוק קובע, כי במקרה של הפרת חובות הדיווח על ידי הבנק, יוטל העיצום הכספי על הבנק ולא על העובד אישית.[33]

     

    בקביעתו של בית המשפט, לפיה חלה על האחראי והאורגנים אחריות שילוחית בשל הפרת החובות על ידי הבנק כתאגיד, יש קביעה חדשנית אשר אינה עולה, לדעתי, בקנה אחד עם המוסכמות במשפט הפלילי. בית המשפט מסיק את קיומה של אחריות שילוחית זו מהשוואה לחוקים אחרים, שבהם מטיל החוק אחריות שילוחית על בעלי תפקידים בתאגידים. בין החוקים הללו הוא מונה את חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, הקובע, בסעיף 48, כי ניתן להאשים מנהל פעיל, שותף - למעט שותף מוגבל - או עובד מינהלי בכיר האחראי לאותו תחום, במקרים בהם מבצע התאגיד עבירות פליליות.

     

    בקביעתו זו סוטה בית המשפט, לדעתי, מן הפסיקה הקיימת, לפיה הטלת אחריות שילוחית על בעלי תפקידים בתאגיד, מכוח האחריות הפלילית המוטלת על התאגיד, אפשרית רק כאשר הדבר נאמר במפורש בחוק או מתבקש באופן חד-משמעי מפירושו. סעיף 48 לחוק ההגבלים העסקיים[34] הוא, אכן, דוגמה לסעיף הקובע זאת במפורש, וכך גם סעיף 224א לפקודת מס הכנסה, סעיף
    53(ה) לחוק ניירות ערך,[35] סעיף 253(2) לחוק התכנון והבניה,[36] וסעיפים נוספים. אולם על פי הפסיקה הקיימת, הטלת אחריות שילוחית על עובד התאגיד מכוח האחריות הפלילית של התאגיד, מבלי שמתבצעת על ידי עובד התאגיד פעולה שבגינה מוטלת עליו אחריות ישירה, הינה נדירה, ובית המשפט יימנע מלהחילה, אלא אם נקבעה בחוק במפורש, או שהיא מתבקשת,
    חד-משמעית, מתכליתו. ראו דברי כבוד השופט ברק בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל:[37]

     

    "העקרון הכללי הינו כי אחריות פלילית שילוחית קיימת רק במקום שהדין הפלילי הספציפי קבע במפורש קיומה של אחריות פלילית שילוחית, או שאחריות פלילית שילוחית - אף שלא נקבעה במפורש - מתבקשת מפירושה של לשון החוק על רקע תכליתו."

     

    ובהמשך:[38]

     

    "במספר הולך וגובר של מקרים קובע המחוקק הישראלי הוראות מיוחדות בדבר אחריות-פלילית-אישית של נושאי תפקידים בכירים בחברה (נכנה זאת "עבירות נושאי משרה"). המבנה הטיפוסי של עבירות נושאי משרה הוא זה, לפיו בצד האחריות של התאגיד בפלילים קיימת גם אחריות של נושאי משרה מסוימים (ראה פלר, שם, עמ' 709, המביא רשימה ארוכה של דברי חקיקה בהן מצויות הוראות ברוח זו)."

     

    בהעדר הוראה מפורשת בחוק איסור הלבנת הון, לפיה ניתן להאשים את האחראי או אורגן אחר בבנק, באופן אישי, במקרה שבו נעברה עבירה בידי הבנק, אין החוק מאפשר, לדעתי, להטיל אחריות פלילית שילוחית על האחראי או על האורגן. לא ניתן להסיק את קיומה של אחריות כזו מתכלית החוק.

     

    לדעתי, סעיף 8 לחוק איסור הלבנת הון, המטיל על ה"אחראי" חובה לפעול כדי לקיים את החובות החלות על הבנק, מטיל עליו אחריות אישית לפעולותיו, כפי שמוטלת אחריות אישית על כל גורם אחר בבנק שלא מילא את תפקידו. אולם במקרים שבהם הבנק, כתאגיד, נכשל בקיום חובת הדיווח, לא ניתן להטיל, לא על האחראי ולא על אורגן אחר בבנק, אחריות שילוחית בשל כך.

     

    3.4    מיהו "העושה פעולה ברכוש" או "המוסר מידע כוזב"?

     

    בית המשפט ממשיך ומנתח את הסוגייה, על מי חל סעיף 3(ב). לפי לשונו, הסעיף מיועד לחול על מי שביצע "פעולה ברכוש" או "מסר מידע כוזב", במטרה שלא יימסר דיווח לפי סעיף 7 או שלא יהיה דיווח לפי סעיף 9.

     

    "פעולה ברכוש" מוגדרת בסעיף 1 לחוק:

     

    ""פעולה ברכוש" - הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור."

     

    בית המשפט קובע,[39] כי "פעולה ברכוש" הינה העברת זכויות או ביצוע פעולות ברכוש על ידי הבעלים של הרכוש דווקא, ולאור העובדה שפקיד הבנק אינו בעליו של הרכוש, אין הסעיף חל עליו. לדעת בית המשפט, אין זה סביר לקבוע, שפקיד בנק המקבל הפקדת שיק לחשבון לקוח, יהיה בגדר "עושה פעולה ברכוש" החייב באחריות פלילית על פי סעיף 3(ב) לחוק. לדעתו, פקיד בנק המפר את חובת הדיווח אף אינו יכול להיחשב כמי ש"מוסר מידע כוזב", שכן העברת דיווחים סובייקטיבים נתונה לשיקול דעתו של עובד הבנק, ואין זה סביר כי עובד בנק המפעיל שיקול דעת ומחליט לא להעביר דיווח, ייחשב כמי ש"מסר מידע כוזב", אלא אם מטרתו היא מטרת כזב.[40]

     

    בשונה ממה שנקבע על ידי בית המשפט הנכבד בענייננו, אני סבורה, כי המונח "פעולה ברכוש" בסעיף 1 לחוק אינו מתייחס אך ורק לפעולתו של בעל הרכוש. הסיבה הראשונה לכך היא, שהסעיף מדבר לא רק על הקניה וקבלה של בעלות ברכוש, אלא אף על הקניה או קבלה של "זכות ברכוש", ופעולה כזו יכול לבצע גם מי שאינו בעליו של הרכוש. הסיבה השניה היא, שסעיף 4 לחוק, העוסק בביצוע פעולה ברכוש אסור, משתמש גם הוא בביטוי "פעולה ברכוש". סעיף זה עוסק גם בפעולותיהם של מי שאינם בעלי הרכוש, ומשתייכים למעגל השני והשלישי הסובבים את מלבין ההון ומסייעים לו להסתיר את הונו או להיפטר ממנו.[41] לאור העובדה, שהביטוי "פעולה ברכוש" בסעיף 4 מתייחס גם לפעולתו של בעל הרכוש, אף את הביטוי "פעולה ברכוש" בסעיף 3(ב) יש לפרש כך.

     

    למרות האמור לעיל, וכפי שפורט לעיל, דעתי כדעתו של בית המשפט הנכבד, כי הטלת חבות פלילית לפי סעיף 3(ב) - בשל אי העברת דיווח ע"י עובד בנק, כאשר הוא מפעיל שיקול דעת ומחליט, ללא כוונת מרמה, כי אין צורך לדווח - היא בלתי רצויה ובלתי צודקת. כפי שקובע בית המשפט, פרשנות כזו יוצרת עבירה רחבה אשר גבולותיה מטושטשים.

     

    לדעת בית המשפט הנכבד במקרה זה, התוצאה לפיה פקיד בנק יהיה צפוי, בשל אי דיווח פנימי הנתון לשיקול דעתו, לעונש של עשר שנות מאסר, היא בלתי מתקבלת על הדעת.[42] תוצאה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות, משום שחובות הדיווח המוטלות על עובד הבנק בסעיף 7 לחוק נקבעו בדרך של הפניה לצו שיפרסם נגיד בנק ישראל, והן נתונות לשיקול דעת ולהערכה אישית, ובשל כך הן בלתי מסוימות.[43]

     

    3.5    היסוד העובדתי של מודעות

     

    כאמור, לאחר שבית המשפט מנתח את הוראות החוק, הוא מקדיש את חלקו השני של פסק הדין ליישומן על המקרה שבפניו.

     

    תחילה בוחן בית המשפט אם התקיים אצל הנאשם היסוד העובדתי של ידיעת הפרטים הדורשים דיווח, דהיינו ידיעה ספציפית של העובדה, כי לא בעל החשבון, אסולין, הוא שביצע פעולות בחשבון, אלא אדם אחר, יצחק כהן, שעשה בו שימוש לטובת עצמו ולטובת עסקיו.

     

    בית המשפט קובע, כי הוא נותן אמון בטענת הנאשם, כי לא ידע על כך שיצחק כהן, ולא אסולין, הוא שפעל בחשבון למטרותיו הפרטיות.[44]

     

    בהמשך בוחן בית המשפט, אם התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי של "במטרה שלא יהיה דיווח". בית המשפט קובע, כי מעבר להיותה של העבירה הקבועה בסעיף 3(ב) עבירת מטרה הדורשת יסוד נפשי מוגבר, גוברת דרישת היסוד הנפשי עוד יותר לאור הענישה הכבדה הקבועה בצד עבירה זו.

     

    לצורך בדיקת התקיימות היסוד הנפשי של "במטרה שלא יהיה דיווח" אצל הנאשם, מתמקד בית המשפט בשאלה, אם הנאשם היה מודע להוראות החוק ולהוראות התקנות והצווים, שכן אם הנאשם לא היה מודע להן - הוא לא פעל על מנת לסכלן.[45]

     

    בית המשפט ממקד את הניתוח בעובדה שבתקופה שעליה מדובר בהכרעת הדין, שהיא התקופה הראשונה ליישום החוק, המערכת הבנקאית כולה טרם הפנימה את דרישות הדיווח שבחוק, ולא הבינה אותן על בוריין.

     

    בית המשפט פוסק, על פי הראיות שהובאו בפניו, כי התקופה הרלוונטית התאפיינה לא רק בחוסר ידיעה של הוראות החוק ומשמעויותיהן המעשיות בקרב המערכת הבנקאית כולה, אלא אף בתפיסה שגויה, שהתבססה על סברה מוטעית, כי החוק מתייחס רק לעצירת הפשע המאורגן, הזנות וכד',[46] ואינו מיועד למגר עבירות אחרות.

     

    בית המשפט מציין, כי החוק נכנס לתוקף במועדים שונים לאורך ציר הזמן, וקיים ספק אם ניתן למערכת הבנקאית זמן מספיק לצורך היערכות ליישום הוראות החוק, הטמעתו והפנמתו.[47]

     

    העובדה, שעוד לפני הגשת כתב האישום בתיק זה, הוטל על הבנק עיצום כספי, מוכיחה, לדעת בית המשפט, שיישום הוראות החוק בבנק היה בעייתי ברמה המערכתית. הבנק, כתאגיד, נכשל ביישום ההוראות כדבעי, ובשל כך הוטל עליו עיצום כספי. עובדה זו, כשלעצמה, מצביעה על כך שהכישלון ביישום הוראות החוק לא היה כישלון אישי של הנאשם, אלא כישלון של התאגיד כולו. בית המשפט אף שואל, באמרת אגב, אם אין בהגשת כתב האישום כנגד הנאשם, בשל אי קיום חובת הדיווח, במקביל לענישת הבנק בשל כשלונו ביישום אותה חובה, משום חשיפתו ל"סיכון כפול".[48]

     

    בית המשפט מציין, כי לא רק הבנק שבו הועסק הנאשם, אלא אף בנקים רבים נוספים, לא הפנימו בתקופה הרלוונטית את החובות שבחוק ובצו, ועל כן הוטלו עליהם עיצומים. הוא רואה בכך הוכחה נוספת לעובדה, שהמערכת הבנקאית כולה סבלה באותה עת מליקויים בהפנמת הנורמות החדשות.[49]

     

    לדעתי, קביעתו של בית המשפט בעניין חוסר הוודאות בשנים הרלוונטיות באשר ליישום הוראות החוק במערכת הבנקאית כולה, הינה קביעה עובדתית חשובה, המשליכה לא רק על עובדות האירוע נשוא הכרעת הדין, אלא אף על האפשרות להרשיע עובדי בנקים אחרים בשל פעולותיהם בתקופה זו, שהיתה תקופת ה"חניכה" של החוק.

     

    3.6    סיכום

     

    פסק דין זה מציף בעיות של ממש ביישום הוראות חוק איסור הלבנת הון על הבנקים, ועל עובדי הגופים הפיננסיים בכלל. הסוגיות המשפטיות החשובות והעקרוניות שהוא מעורר מחייבות, לדעתי, התייחסות חקיקתית.

     

    הריני מציעה כי החוק יתוקן כך שיובהר כי לא ניתן להטיל על גופים פיננסיים ועובדיהם אחריות פלילית בשל אי קיום חובות הדיווח, אלא אם מוכחת מצידם כוונה ממשית לסייע להסתרה בכזב של הפרטים שאותם עליהם לגלות.

     

    כן הנני מציעה שיובהר כי לא ניתן להטיל על אורגן או אחראי בגוף פיננסי אחריות שילוחית, במקום שבו הגוף הפיננסי, כתאגיד, נכשל בקיום חובות הדיווח.

     

    בנוסף, אני סבורה כי על רשויות האכיפה, כאשר הן שוקלות אם להגיש כתבי אישום כנגד עובדי הגופים הפיננסיים, להתחשב בקביעתו של בית המשפט, לפיה יש ספק בשאלה אם ניתן לגופים הפיננסיים, בתקופה הראשונה שלאחר חקיקת החוק, זמן מספיק לצורך יישום והפנמה של הוראותיו.

     

     

    המחוקק, אשר הטיל על עובדי הגופים הפיננסיים חובות מרחיקות לכת בחוק איסור הלבנת הון, צריך לקבוע בחוק, באופן ספציפי ומפורש, את תוצאות הפרת החובות על ידם. הקביעה בעניין זה צריכה להיות בהירה וברורה, וצריך שיישמר בה יחס הולם בין חומרת ההפרה לאופיה של הסנקציה.

     



    *         עורכת דין, מחברת הספר איסור הלבנת הון - הלכה למעשה הוצאת בורסי, התשס"ן-2006  (יחד עם עו"ד רוני בלקין).

    1.        ת"פ (י-ם) 343/04 מדינת ישראל נ' כהן. במועד כתיבת המאמר טרם הוגש ערעור על החלטה זו.

    2.        פסקה 8 לפסק הדין.

    3.        פסקאות 8, 12 לפסק הדין.

    4.        פסקאות 8, 12 לפסק הדין.

    5.        פסקה 11 לפסק הדין.

    6.        פסקה 12 לפסק הדין.

    7.        פסקה 11 לפסק הדין.

    8.        פסקה 16 לפסק הדין.

    9.        פסקה 17 לפסק הדין.

    10.      פסקה 20 לפסק הדין.

    11.      פסקה 22 לפסק הדין.

    12.      פסקה 25-26 לפסק הדין.

    13.      פסקה 29 לפסק הדין.

    14.      פסקאות 26, 27 לפסק הדין.

    15.      ת"פ (מחוזי י-ם) 344/04 מדינת ישראל נ' שור (החלטה מיום 15.9.2005), תק-מח 2005 (3), 6958.

    16.      פסקה 27 לפסק הדין.

    17.      פסקה 29 לפסק הדין.

    18.      פסקה 31 לפסק הדין.

    19.      פסקאות 36, 37 לפסק הדין.

    20.      פסקאות 38-49 לפסק הדין.

    21.      פסקאות 36, 50- 68 לפסק הדין.

    22.      פסקאות 54, 56, 66 לפסק הדין.

    23.      הבחנה זו מבוססת על האמור במאמרה של רות פלאטו-שנער "הסודיות הבנקאית וחובת האמון על מזבח המלחמה בהלבנת ההון - סקירה השוואתית" מאזני משפט ג (תשס"ג-ד) 253, 266. ראו גם: רות פלאטו-שנער "חוק איסור הלבנת הון - עשה ואל תעשה", רבעון לבנקאות לח (חוברת 150, תשס"ג) 20.

    24.      סעיף 9(ב) לחוק.

    25.      פסקה 11 לפסק הדין.

    26.      פסקה 20 לפסק הדין.

    27.      הכוונה לסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1986 וסעיף 225(א) ולסעיף 228(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

    28.      תק-על 2007 (2), 811.

    29.      תק-על 2007 (1), 152.

    30.      יעל גרוסמן ורוני בלקין, חוק איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, הוצאת בורסי התשס"ן- 2006, עמ' 15.

    31.      ראה ע"א 9796/03 חביב שם טוב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 397, עמ' 412-413.

    32.      פיסקה 18 לפסק הדין.

    33.      סעיף 14(א) לחוק; פסקאות 19-18 לפסק הדין.

    34.      חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

    35.      חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968.

    36.      חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

    37.      פ"ד מה(4), 364, עמ' 385-386.

    38.      פ"ד מה(4), 364, עמ' 385-386.

    39.      פסקה 22 לפסק הדין.

    40.      פסקה 22 לפסק הדין.

    41.      רוני בלקין ויעל גרוסמן, ה"ש 30 לעיל, עמ' 61 לספר.

    42.      פסקה 31 לפסק הדין.

    43.      אמנם קיימים חוקים נוספים המגדירים, כעבירה פלילית, אי קיום חובות הקבועות בתקנות או בצווים, כגון סעיף 53(ג)(8) לחוק ניירות ערך, אולם העונש הקבוע בגין הפרת סעיף 53(ג)(8) לחוק ניירות ערך הוא קנס, בעוד שהעונש המוטל בשל הפרת סעיף 3(ב) לחוק איסור הלבנת הון הוא עשר שנות מאסר. בנוסף, סעיף 53(ג)(8) הנ"ל חל, לרוב, על מי שמפיק טובת הנאה אישית כלשהי מהפרת חובות הדיווח, בעוד שסעיף 3(ב) לחוק חל גם על מי שאינם מפיקים כל טובת הנאה אישית מפעולות של סיכול הדיווח.

    44.      פסקה 46 לפסק הדין.

    45.      פסקה 49 לפסק הדין.

    46.      פסקה 55 לפסק הדין.

    47.      פסקה 56 לפסק הדין.

    48.      פסקה 105 לפסק הדין.

    49.      פסקה 66 לפסק הדין.­