תמצית הכרעת הדין תפורסם בקרוב.

1. למרות שנטען בצדק על ידי ב"כ המאשימה, כי העבירה הנדונה אינה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית שהדגש בה הוא הכוונה הפלילית, לא ניתן להתעלם מלשון החוק ולנתק את העובדה שהדיווח אותו מבקשים לשבש או למנוע הוא מכוחם של סעיפים 7 או 9.
2. בזמן שהחוק אינו אוסר על ביצוען של פעולות לא ניתן להאשים פרט בביצוע עבירה, ובמקום שאין חובת דיווח לא ניתן להאשים אדם בפעולות המסכלות את אותו דיווח. משכך, אין לקבל את טענת המאשימה, כי ניתן להחיל את סעיף 3(ב) לחוק שעה שלא קמה חובת דיווח על פי סעיפים 7 ו/או 9 לחוק, שהרי המדובר ברכיבים ליסודות העבירה.
3. מטרת המחוקק הייתה להקדים במידה המרבית את הסדרת הרגולציה בתחום עבירות הלבנת ההון, על מנת שישראל תהיה חלק מהמאמץ הגלובאלי ללחימה בתופעה ולא תישאר ברשימת המדינות המאפשרות קיום עבירות הלבנת הון תחת ריבונותה.
4. במקרה זה אירעו שני פגמים: אחד: אי חתימת הצו במועד, השני: אי הבאת נוסח הצו לאישור מחודש בפני וועדת חוקה של הכנסת. שני הפגמים שנפלו הם פגמים טכניים אשר אינם מולידים את בטלות הפעולה המנהלית, ולכן הצו תקף מיום 22.05.2002 – יום פרסום הצו ברשומות. למרות שניתן היה לקבוע שהפרקים נכנסו לתוקף כבר ביום 17.02.2002 מכוח פרשנות תכליתית של החוק, עקרון הוודאות המשפטית מונע יישום זה.
5. העבירות במסגרת סעיף 3(ב) לחוק הן עבירות מתמשכות, הנוגעות גם לעדכון המידע, כך  שגם לאור קביעה זו הן ממשיכות לחול.

טענה 3 – טענת ב"כ הנאשמים על ביטול האישום השישי

1. בית המשפט חוזר על החלטתו מיום 9/4/08, שם נקבע כי בעניין חובות דיווח - אין כל הבדל בין נותני שירותי המטבע לבין פקידי הבנק. פרשנות כאילו פקיד הבנק פטור מאחריות, מנוגדת לפרשנות המילולית של הסעיף ולפרשנות התכליתית של הסעיף והחוק. הסרת האחריות מפקידי הבנק תוביל בהכרח לאי עמידת התאגיד הבנקאי בחובת הדיווח המוטלת עליו, תרוקן את הסעיף והחוק מתוכן ותהווה פתח להלבנת הכספים שאותם נועד החוק לאסור ולמנוע.
2. למרות שהמחוקק קבע עונש זהה בגין האיסור הקבוע בצד סעיפים 3(א) ו-3(ב)לחוק, ראוי שאבחנה שכזו תיעשה על ידי בית המשפט. דינו של מי שעבר על חוק איסור הלבנת הון תוך כוונה להסתיר דיווח על כספים שהושגו בפשע, לא ראוי שיהיה זהה לדינו של מי שמסתיר דיווח שכזה כשאין כל אינדיקציה למקור פסול של אותם כספים.                                                         במקרה זה לא נטען כי הנאשם ידע שמקור הכספים הוא בעבירה, או כי מקור הכספים בעבירה, ויש לתת לכך את המשקל הראוי בשלב העונש.
3. חקיקת החוק נועדה בעיקר למנוע הלבנת הון שמקורו בפשע, והאינטרס הציבורי שנקבע בעצם חיובו של תאגיד בנקאי באמצעות עובדיו לדווח לרשות, אמנם מצדיק את הרשעתם של אלה בדין, אך זאת מכוח האינטרס הציבורי שבהקלה על הרשות עצמה לפקח ולבקר על כל העברת כספים משמעותית בין חשבון לחשבון, ולא משום העובדה שמדובר בכספים שמקורם בפשע.
4. בשיקוליו לקולא, מתייחס ביהמ"ש, בין היתר, לנימוקים הבאים:

5. במקרה זה מדובר במי שהבנק עצמו מינה כאחראי מטעמו להדריך את כל עובדי סניף הבנק הכפופים לו באופן שיש למלא אחר ההוראות המתחייבות מהחוק ומהצו. כאשר עבירות שכאלה מבוצעות על ידי הפקיד הבכיר באותו סניף בנק, וכאשר חלק מהעבירות מבוצעות לאור יעוץ בנקאי שהוא נותן ללקוחות שלא יכלו לעקוף את הוראות החוק אילולא יעוץ זה, ולאחר שאותו פקיד לא רק שנמנע מלדווח על פעולות חריגות על ידי מי שאינו בעלים של החשבון, אלא מייעץ לאותם גורמים, משתף איתם פעולה ומעלים עין מכל פעילותם האסורות – הרי במקרה שכזה, חייב בית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי של הרתעת הרבים כאינטרס בעל משקל היתר שמצדיק מיצוי הדין עם הנאשם.
6. מקרה זה שונה מן המקרים האחרים מפני שמדובר באי דיווח ברמה הגבוהה ביותר, על ידי מי שאינו יכול לטעון שהוראות החוק היו חדשות או שלא הספיק להטמיע בעצמו את החובות המוטלות עליו.
7. גזר הדין: 

זיכוי הנאשם נותר על כנו, וזאת  על סמך הקביעה העובדתית של בית משפט קמא לפיה נותר בלב בית המשפט ספק בשאלה אם הנאשם ידע על הפעולות המחוייבות בדיווח, וכן על סמך קביעתו העובדתית באשר למודעות הנאשם בנוגע לנורמות הדיווח החלות על הבנק, אשר היו עדיין חדשות במועד הרלבנטי.

בית המשפט העליון מאמץ את ההסדר בלי לנקוט עמדה שיפוטית בשאלות הנורמטיביות העולות מן ההליך.

1. העובדות המתוארות בכתב-האישום אינן מהוות עבירה-טענה לפי סעיף 149(4) לחסד"פ.
2. הגנה מן הצדק- טענה לפי סעיף 149(10) לחסד"פ.

1. יש לדחות את הטענות המקדמיות בשלב זה, אך ראוי שהצדדים ישקלו את הדברים בכובד ראש, וביהמ"ש שומר לעצמו את הזכות לשוב ולדון בטענות אלה בשלב שמיעת הראיות.
2. חלק בלתי נפרד מרכיבי העבירה שבסעיף 3(ב) הוא הליך נפשי של פעולה פלילית מכוּונת וּמודעת במטרה למנוע או לשבש את הדיווח, אשר בלעדיו לא ניתן יהיה להרשיע בעבירה על‑פי סעיף זה. אין די בהוֹכחת העובדות הנטענות בכתב-האישום, אם לא תוכח, מעבר לכל ספק סביר, גם כוונה פלילית העומדת ביסודם.
3. אם יוכיחו הנאשמים 1 ו-2 כי פעלו בתום-לב במטרה לאפשר ללקוחות הבנק להפקיד כספים בחשבון הבנק, וכי פעלו על-פי אמוֹת-מידה מקצועיות וּבהתאם להנחיות הבנק כפי שאלה הועברו אליהם, מבלי שהייתה כוונה פלילית במעשיהם ומבלי שצמחה להם כל טובת-הנאה לאור הייעוץ המקצועי שנתנו בתוקף תפקידם - הרי שגם אם תוּכח מערכת העוּבדות לה טוענת המאשימה, לא ניתן יהיה להרשיעם בקלות.
4. לעניין הטענה כי עוּבדות כתב-האישום אינן מהוות עבירה - קביעת האיסור על עשיית פעולות למניעת הדיווח ושיבושו הינה האמצעי להגשמת מטרת החוק, לכידת מלביני הון. הדיווח מהווה את השלב הראשון בדרך לפיקוח, והוא חלק חיוני וּמהותי במלחמה בהלבנת הון. מאחר וּמרבית הפעולות האסורות מבוצעות באמצעות המערכת הפיננסית, חוק איסור הלבנת הון קבע משטר דיווחים החל על נותני שירותים פיננסיים, תוך הכרה בחשיבות שקיפות פעילותם. יש להבחין בין חובת הדיווח של התאגיד הבנקאי (סעיף 7 לחוק) לבין העבירה בסעיף 3(ב) לחוק, של מי שעושה מעשה כדי שלא יהיה דיווח או במטרה לגרום לדיווח לא נכון. על פקידי הבנק חלה חובת הדיווח שבסעיף 3(ב) לחוק. לעניין זה אין כל הבדל בין נותני שירותי המטבע לבין פקידי הבנק. הסרת האחריות מפקידי הבנק, תוביל בהכרח לאי-עמידת התאגיד הבנקאי בחובת הדיווח המוטלת עליו, ותרוקן את הסעיף והחוק מתוכן.  
5. לעניין טענת ההגנה מן הצדק (אכיפה בררנית) של נאשמים 1 ו-2 – בשל העובדה שהתביעה לא העמידה לדין לקוחות של הבנק שפעלו בצורה דומה והסתפקה בחילוט אזרחי, לא ניתן להכריע בעניין זה טרם שלב העדויות. על התביעה מוטל להוכיח כי לא נעשתה אכיפה בררנית וכי כתבי-אישום הוגשו כנגד כל המעורבים שניתן להאשימם וּלנהל נגדם הליכים.
6. לעניין טענת ההגנה מן הצדק (הסתמכות) של הנאשמים 3-5 – לפיה הם פנו לייעוץ מקצועי לנאשמים 1 ו-2, יש לבחון האם נאשמים 1 ו-2 ברי-סמכא למתן ייעוץ מקצועי בעניין, האם נאשמים 1 ו-2 נתנו ייעוץ מקצועי ספציפי לעניין חוק איסור הלבנת הון והאם הייעוץ ניתן בהתבסס על התשתית העובדתית הרלוונטית במלואה; כן יש לבחון האם הנאשמים פעלו בהתאם לייעוץ שקיבלו והסתמכו עליו בתום לב והאם ההסתמכות, כּכל שהייתה, הביאה לטעות במצב המשפטי. לשם כך על ביהמ"ש לשמוע את מכלול הראיות והעדויות.

1. מאמץ את הסדר הטיעון.
2. מדובר בעבירות שבוצעו על ידי הנאשם סמוך לאחר כניסתו לתוקף של החוק, ועוד בטרם הופנמו הנורמות האוסרות את העיסוק ללא קבלת היתר בקרב העוסקים בתחום זה, ולאור הפסיקה, יש לראות בכך משום נסיבה מקלה שמצדיקה אי מיצוי הדין עם אותם נאשמים משום הקושי לקבוע שהם פעלו ביודעין ובמתכוון.
3. מדובר בנאשם שפעל לכל אורך הדרך על פי ייעוץ שקיבל מסגן מנהל הבנק, יעוץ שהתיימר להיות מקצועי, נטול כל פן פלילי, ללא כל תמורה ועל רקע של קשר מקצועי בלבד.
4. עצם הודאתו כבר בשלב מקדמי זה של הדיון (בטרם נמסרה תגובות לכתב האישום) מעידה כי נטל אחריות מלאה על מעשיו וכי הוא מוכן לשלם תמורת חטאיו, גם אם מדובר בריצוי עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, הסרת מחדליו כלפי רשויות המס, וחילוט חלק מהכספים שהוקפאו.
5. גזר הדין:

1. מאמץ את הסדר הטיעון.
2. הנאשם 1 כשל בעבירות חמורות של הלבנת הון בהיקף כספי ניכר, ובהעלמת הכנסות. הנאשמים חברו למעשה להקמת מנגנון עוקף בנקים, הקימו בנק פרטי ש'גילגל' כעשרים מיליוני שקלים, ופעלו בדרכם העבריינית במשך תקופה ארוכה.
3. שיקולי גמול והרתעה מחייבים ענישה משמעותית. חומרה יתרה נודעת למעשים של מתן שרותי מטבע באופן 'שחור' ללא רישום וללא פיקוח.  
4. שיקולים לקולא - לנאשמים אין עבר פלילי; מקורם של הכספים בהם נעברו העבירות איננו בפשיעה חמורה; מדובר עדיין בתחילתה של האכיפה בתחום זה; יש פער בין מה שיוחס לנאשמים בתחילה, לבין מה שהורשעו בו בסופו של דבר; יש להתחשב בקבלת האחריות והחיסכון בזמן שיפוטי; הנאשמים הסדירו את עניינם מול רשויות המס; נסיבות אישיות;
5. יש לזכות את הנאשמת 6. פעילותו של הנאשם 1 במסגרתה היה תחת "הכובע הלבן", שם פעל כדין. כתב האישום המתוקן אינו מייחס פעילות בלתי חוקית לנאשמת 6, וקובע במפורש כי הפעילות הבלתי חוקית שנעשתה על-ידי הנאשם 1 לאחר הקמת הנאשמת 6 הייתה נפרדת מן הפעילות שלה, ונעשתה "במקביל" לפעילותה. כתב האישום מפריד בין הפעילות הבלתי חוקית, שנעשתה על-ידי הנאשם 1 והנאשמים האחרים, לבין הפעילות החוקית, שנעשתה על-ידי הנאשמת 6. ביהמ"ש דוחה את ניסיון התביעה להוסיף עובדות על מנת להוכיח את אשמתה של הנאשמת.  

1. סעיף 3 (ב) הוא סעיף עמוס שגבולותיו אינם ברורים, על כן יש לצמצם את גבולותיו.

2. החוק מקים שני מסלולים: מסלול אזרחי-מינהלי החל במקרה שבו עובד הבנק לא קיים את חובות הדיווח, וגורר הטלת עיצומים כספיים על הבנק (במקרה הנדון הוטל על הבנק עיצום כספי), ומסלול פלילי החל על פעולה הנעשית במטרה למנוע דיווח או לגרום לדיווח שגוי וגורר ענישה פלילית לפי סעיף 3 (ב). המחוקק ייחד בסעיף 14 לחוק את העיצום הכספי כעונש יחיד לתאגיד הבנקאי במקרה של אי קיום דיווח.

3. חובת הדיווח הסובייקטיבי על פי הצו הרלבנטית חלה כאשר פקיד הבנק סובר, על פי שיקול דעתו, שמדובר בפעולה בלתי רגילה.

4. חובת הדיווח חלה על התאגיד ועל "האחראי" לקיום הוראות החוק, שאותו ממנה התאגיד על פי סעיף 8 לחוק.

5. סעיף 3 (ב) חל על "העושה פעולה ברכוש" או "המוסר מידע כוזב". כדי לקבוע מי יחשב "עושה" או "מוסר" ניתן להיזקק למונח "פעולה ברכוש" בסעיף 1 לחוק. מי שמבצע את הפעולה ברכוש הוא בעל הרכוש או בעל השליטה בו, ולא התאגיד הבנקאי או פקיד הבנק המטפל בביצוע הפעולה בחשבון.

6. יש להבחין בין חלפנים לבין תאגידים בנקאיים. החלפנים באים במגע ישיר עם מלביני ההון ועל כן יתכן כי סעיף 3 (ב) חל עליהם, למרות שהוא אינו חל על הבנקים.

7. לאור לשונו העמומה של סעיף 3 (ב) בשל כך שמדובר בחובה הנתונה לשקול דעת פקיד הבנק,  ולאור העובדה שהעונש שנקבע בסעיף 3 (ב) הוא עונש של עשר שנות מאסר, יש לפרש אותו כמטיל אחריות פלילית על הבנק או עובדיו בשל פעולות של אי דיווח.

8. במקרה זה קיים ספק בשאלה אם מנהל הסניף ידע כי בחשבון נעשות פעולות בלתי רגילות, ובאשר לנהנה האמיתי מהן.

9. במקרה הנדון לו הוכח כי מנהל הסניף פעל מתוך מטרה שלא יהיה דיווח. להבדיל מנאשם רגיל, קשה במיוחד להוכיח את היסוד הנפשי של עובד בנק.

10. קיים ספק באשר לידיעת הנאשם שכן בתקופה הרלבנטית לאירועים נשוא פסק הדין, לא הובן נושא הדיווחים ע"י המערכת הבנקאית כולה, והנורמות שביסוד החוק טרם הוטעמו בה כדבעי.

1. מנגנון הלבנת כספים שהקים הנאשם 4 ביחד עם אחרים, מהווה מעין "בנק פרטי" שבו התגלגלו כ- 80,000,000 ₪ על מנת להלבינם בחשבונות הבנק של הנאשמים ובני משפחותיהם.
   למתן שרותי מטבע באופן 'שחור' ללא רישום וללא פיקוח נודעת חומרה יתרה. חומרת העבירות ותרומתן להחזרת הון "שחור" למשק, והצורך במלחמה בלתי מתפשרת בהון השחור ומעמדם המיוחד של נותני שרותי מטבע, מחייבים ככלל הטלת מאסר בפועל. וודאי במקרה בו בנוסף לעבירות הלבנת ההון, מדובר גם בעבירות חמורות על פקודת מס הכנסה.

2. בית המשפט מתחשב בעובדה שמדובר בנאשמים ללא עבר פלילי ובנסיבותיהם האישיות, וכן בעובדה ששיתפו פעולה עם רשויות החקירה והביעו חרטה, ומאמץ את הסדר הטיעון כדלקמן:
   הנאשם 3 – 6 חודשי מאסר בעבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי;
   הנאשם 4 – 8 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי;
   על שני הנאשמים מוטל קנס כספי בסך של 50,000 ₪ ושומה אזרחית בסך של 950,000 ₪.

1. סעיף 3 (ב) יכול להתבצע גם בדרך של מחדל, ולא רק בדרך של פעולה פוזיטיבית, כגון מסירת מידע שקרי, פיצול עסקאות וכד'. סעיף 3(ב) סיפא קובע כדלקמן: "לענין סעיף זה, "מסירת מידע כוזב" - לרבות אי מסירת עדכון של פרט החייב בדיווח".  הגדרתה של מסירת מידע כוזב על דרך "לרבות" סותמת את הגולל על הטענה כי אי דיווח- אינו יכול להיות מסירת מידע כוזב. מדובר במפורש באי מסירה (מחדל).  אם על פי הגדרת הסעיף יחשב אי עדכון למסירת מידע כוזב, על אחת כמה וכמה תיחשב הימנעות כוללת מדיווח למסירת מידע כוזב.  

2. אף רכיב הכוונה תומך במסקנה כי רכיב המעשה יכול להתבצע על ידי אי דיווח. מטרתו של העבריין על פי סעיף זה היא "שלא יהיה דיווח על פי סעיף 7 או כדי שלא לדווח לפי סעיף 9 או כדי לגרום לדיווח בלתי נכון לפי הסעיפים האמורים". אי מסירת דיווח היא הביטוי האולטימטיבי לרצון שלא יהיה דיווח. 

3. באשר לטענה כי סעיף3(ב) אינו מתייחס לנותני שירותי מטבע, וכי הסנקציה כנגד נותני שירות המטבע היא עיצומים בלבד,  בית המשפט דוחה גם אותה. בית המשפט קובע כי אין הגיון ואין ביסוס לטענת הנאשמים כאילו המחוקק נתן אמונו מראש בחלפני הכספים, וכאילו לא ראה לחשוף אותם לסנקציה של מאסר, והעמיד נגדם רק את הסנקציה של עיצום כספי. 

4. על פי קביעת בית המשפט צו נותני שירותי מטבע נותן מתווה מפורט של חובות הכוללות, בין היתר, רישום שם, רישום מספר זהות, והטלת חובת האימות של כל אותם פרטים. עמידה בדרישות אלה מאפשרת מעקב בזמן אמת אחרי זהותו של מלבין הכספים, ומהווה כלי חשוב ומרכזי במלחמה בהלבנת הון. נותן שירותי מטבע שאינו שואל שאלות ואינו מבקש פרטים מהפונה אליו, ואשר  מאפשר לו שלא לחשוף את זהותו, מאפשר הזרמת כספים שמקורם מפוקפק לשוק המטבע הישראלי או הבינלאומי. כספים אלה, לאחר שיעברו בעסקו של נותן שירותי המטבע, יולבנו.

1. לעניין ניכוי ימי המעצר - נקבע כי יש להורות על ניכוי תקופת מעצר מעבר לזו שלה הסכים הנאשם, אך אין לנכות את מלוא התקופה המבוקשת ע"י המאשימה, שכן ניכוי שכזה יהא בו כדי לגרום לסטייה ניכרת ממתחם ענישה סבירה וראויה.
2. לעניין דחיית תשלום הקנס עד לשחרור הכספים שנתפסו או עד לאחר תום ריצוי עונש המאסר, נקבע כי אין לכך כל הצדקה - בית המשפט קובע כי כאשר מדובר  בענישה בעבירות כלכליות, מטרתו של הקנס היא לפגוע בכיסו של העבריין כפי שהוא פגע בקופה הציבורית. דחיית תשלומו של הקנס "תמסמס" את האפקט ההרתעתי.                                                 בית המשפט דן את הנאשם לתשלום קנס ע"ס 500,000 ש"ח, או 12 חודשי מאסר תמורתם.
3. לעניין החילוט – בית המשפט מורה, על פי המוסכם בין הצדדים, על חילוט הכספים המצויים בחשבון הבנק עד לסכום של 510,800 ₪, וכן על חילוט רכבו של הנאשם.

1. יש לאמץ את פרשנות המאשימה, ולקבוע כי לצורך קיומו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי סעיף 3(ב), היעד הוא אי ביצוע דיווח על ידי הבנק, ואין זה רלבנטי למי מבוצע הדיווח.
2. לא הוכח כי נמצא כי הכספים שאותם משך הנאשם הושגו בעבירת מקור, אך הוכח כי הוא פעל בדרך זו משום שידע שמשיכה בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה מחייבת את הבנק לדווח לרשות על המשיכה.
3. יש להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 3(ב) לחוק, ביחד עם סעיף 7 וסעיף 8 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים) התשס"א-2001.
4. על הנאשם יוטל עונש של 6 חודשי עבודות שירות; 12 חודשי מאסר על-תנאי; חילוט 500,000 ש"ח (כמחצית מסכום המשיכה).

1. יש לדחות את הערעור, למעט לעניין גובה החילוט.
2. לעניין החילוט – המערער שילם את מלוא חובו לרשויות המס וכן כופר בסכום כולל של 900,000 ש"ח. לפיכך הופחת סכום החילוט מ-500,000 ₪ ל- 350,000 ₪.

1. חוק איסור הלבנת ההון מהווה פרק חדש בחקיקה ישראלית חדשה. החוק, על משמעותו והגזירות החדשות שבו, שיש בהן חדירה לרשות הפרט ויש בהן שינויים מפליגים ביחסי בנק לקוח,  מקורם ברצונה של ישראל להיכלל ברשימת "המדינות הנקיות" הפועלות כנגד הלבנת הון.
2. גזר הדין –  נאשם 3: 1 שנת מאסר על תנאי; קנס בסך 20,000 ₪;
3. גזר דין - נאשם 4: 3 חודשי עבודות שירות; 1 שנת מאסר על תנאי;  קנס בסך 40,000 ₪;  
4. ניתן צו לחילוט רכוש בסך 3,275,000 ₪; המהווה כ- 50% מסך הרכוש שהוקפא.

1. הטענה נדחית. אומנם בית המשפט אשר על החלטתו הוגשה הבקשה לדיון נוסף קבע כי פעולה עבריינית אחת יכולה להוות הן את עבירת המקור והן את עבירת הלבנת ההון, אך במקרה הספציפי הנדון כאן, לא מדובר בפעולה אחת אלא בשתי פעולות שונות: פעולת הזיוף לחוד, והפקדת השיק, המהווה את הלבנת ההון, לחוד. 

2. באשר לטענה כי אין להרשיע הן בסעיף 3 והן בסעיף 4 לחוק, אמנם בית המשפט שעל החלטתו הוגשה הבקשה לדיון נוסף דן בערך המוגן הנבדל של שתי העבירות, והרשיע בשתיהן, אך במקרה הספציפי הנדון כאן, לא העניש בית המשפט את המערערים פעמיים, אלא פעם אחת בלבד. לפיכך לא קמה, בשני הנושאים, עילה מספקת לדיון נוסף.

1. בעקרון, אותה פעולה עצמה יכולה לשמש הן עבירת מקור והן עבירת הלבנת הון. אולם דווקא במקרה זה ניתן להבחין בקיומם של שני שלבים – בשלב הראשון נעברה עבירת הזיוף, ובשלב השני, בעת הפקדת השיקים המזויפים בחשבון הבנק, התבצעה פעולה של הלבנת הון, כאשר בו זמנית עמה בוצעה עבירת המרמה. 

2. בית המשפט קובע כי הקו המוביל בטיעוני הסנגוריה הוא כי יש לנתק בין הפעולות ההופכות את הרכוש שמדובר בו לרכוש אסור, לבין הפעולות המהוות עבירה עצמאית על פי סעיף 3(א) לחוק, אולם, הדרישה לקיומו של ניתוק כזה אינה מתחייבת מלשון הסעיף או מתכליתו. שום דבר, בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין עבירת המקור לעבירת ההלבנה. אמנם רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. אין גם צורך בהפרדה בין חוליות  הארוע העברייני במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה.  

3. על פי קביעתו של בית המשפט, דווקא במקרה זה ניתן להבחין בין השלב שבו בוצעה עבירת הזיוף, לבין השלב שבו בוצעה עבירת קבלת הדבר במרמה, שיוצרת גם את הלבנת ההון, שהוא שלב ההפקדה של השיקים המזויפים בחשבון. העובדה שניתן להצביע על שני שלבים שונים היא, לפי קביעת בית המשפט, בבחינת למעלה מן הנדרש, שכן אפילו אם היה נקבע כי הזיוף לא הושלם, והוא עצמו מהווה חלק מהלבנת ההון, לא היה בכך כדי לשלול את קיומה של הלבנת הון לצד, ובנפרד, מהזיוף.  

4. בית המשפט קובע כי התשובה לטענתם של הסנגורים בדבר חוסר האפשרות למזג בין העבירה שאמורה ליצור את הרכוש האסור, לבין הפעולה שלכאורה מטרתה להסוות את הרכוש האסור היא כפולה: א. במקרה זה אין מדובר באותה פעולה עבריינית – שכן זיוף לחוד, והפקדת השיק, המהווה גם קבלת דבר במרמה, לחוד, כאשר עבירת ההלבנה נצמדת לקבלת הדבר במרמה. ב. במישור העקרוני, פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים, ואין צורך כי האחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל.

5. באשר לטענת המערערים כי בית המשפט הרשיעם הן בעבירה לפי סעיף 3 (א) לחוק והן בעבירה על פי סעיף 4 לחוק, וכי יש בכך כפילות, קובע בית המשפט כי יש הצדקה להרשעה בשתי העבירות גם יחד, שכן עיון בשני הסעיפים מצביע על כך שיש הבדל בערך המוגן הפרטני אותו מייצג כל אחד מהסעיפים.

1. היסוד הנפשי הנחוץ לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 4 לחוק הוא ידיעה (מבלי לכלול בה עצימת עיניים) של נאשם כי אכן הפעולה שעשה היא ברכוש אסור.

2. במקרה זה, הנאשם ידע כי הוא פועל ברכוש אסור. הנאשם ידע כי מקור הכספים אותם הוא קיבל הוא בשקים בנקאיים, שכן זייף במו ידיו את חתימת ההיסב על גבם, ולפיכך ידע, במיוחד לאחר שהציג מצג כוזב לפקידי הבנק, כי הוא פועל ברכוש אסור.

3. בית המשפט דוחה את טענת הנאשם כי לא ידע על החוק, וקובע כי אין זה סביר כי אדם כה פעיל בשוק האפור לא ידע על כך. כמו-כן מציין בית המשפט את פעולות הפיצול בהן נקט הנאשם כהוכחה לידיעתו אודות החוק.

4. לעניין העונש - בית המשפט קובע כי העבירות בהן הורשע הנאשם אינן בגדרן של עבירות הלבנת ההון החמורות שבגינן נחקק החוק ועל מנת למנען הוקמו מנגנוני הפיקוח והבקרה של תנועות ההון. 

5. לענין החילוט – נקבע כי תכליתו של החילוט אינה עונשית כי אם "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". מכיוון שהנאשם חשב כי מקור הכספים הוא חוקי, בלעו של הגזלן במקרה זה הוא רק הרווח שהפיק מכספים אלה. אולם עפ"י תכלית החוק אי אפשר להסתפק בחילוט רווחיו של העבריין בלבד. גם אם סבר כי מקור הכספים חוקי, צריך לתת ביטוי לביצוע העבירה עפ"י החוק באמצעות החילוט.                                                                                           היקף החילוט נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, והוא קובע כי חילוט מתוך סך הכל הכספים שלגביהם הורשע הנאשם בעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון, ולא רק מרווחיו, הוא היקף החילוט הראוי בנסיבות העניין.

תמצית ההחלטה תפורסם בקרוב.

תמצית פסק הדין תפורסם בקרוב.

תמצית פסק הדין תפורסם בקרוב.

1. למרות שנטען בצדק על ידי ב"כ המאשימה, כי העבירה הנדונה אינה תוצאתית אלא עבירה התנהגותית שהדגש בה הוא הכוונה הפלילית, לא ניתן להתעלם מלשון החוק ולנתק את העובדה שהדיווח אותו מבקשים לשבש או למנוע הוא מכוחם של סעיפים 7 או 9.
2. בזמן שהחוק אינו אוסר על ביצוען של פעולות לא ניתן להאשים פרט בביצוע עבירה, ובמקום שאין חובת דיווח לא ניתן להאשים אדם בפעולות המסכלות את אותו דיווח. משכך, אין לקבל את טענת המאשימה, כי ניתן להחיל את סעיף 3(ב) לחוק שעה שלא קמה חובת דיווח על פי סעיפים 7 ו/או 9 לחוק, שהרי המדובר ברכיבים ליסודות העבירה.
3. מטרת המחוקק הייתה להקדים במידה המרבית את הסדרת הרגולציה בתחום עבירות הלבנת ההון, על מנת שישראל תהיה חלק מהמאמץ הגלובאלי ללחימה בתופעה ולא תישאר ברשימת המדינות המאפשרות קיום עבירות הלבנת הון תחת ריבונותה.
4. במקרה זה אירעו שני פגמים: אחד: אי חתימת הצו במועד, השני: אי הבאת נוסח הצו לאישור מחודש בפני וועדת חוקה של הכנסת. שני הפגמים שנפלו הם פגמים טכניים אשר אינם מולידים את בטלות הפעולה המנהלית, ולכן הצו תקף מיום 22.05.2002 – יום פרסום הצו ברשומות. למרות שניתן היה לקבוע שהפרקים נכנסו לתוקף כבר ביום 17.02.2002 מכוח פרשנות תכליתית של החוק, עקרון הוודאות המשפטית מונע יישום זה.
5. העבירות במסגרת סעיף 3(ב) לחוק הן עבירות מתמשכות, הנוגעות גם לעדכון המידע, כך  שגם לאור קביעה זו הן ממשיכות לחול.

טענה 3 – טענת ב"כ הנאשמים על ביטול האישום השישי

1. הטענה נדחית. אומנם בית המשפט אשר על החלטתו הוגשה הבקשה לדיון נוסף קבע כי פעולה עבריינית אחת יכולה להוות הן את עבירת המקור והן את עבירת הלבנת ההון, אך במקרה הספציפי הנדון כאן, לא מדובר בפעולה אחת אלא בשתי פעולות שונות: פעולת הזיוף לחוד, והפקדת השיק, המהווה את הלבנת ההון, לחוד. 

2. באשר לטענה כי אין להרשיע הן בסעיף 3 והן בסעיף 4 לחוק, אמנם בית המשפט שעל החלטתו הוגשה הבקשה לדיון נוסף דן בערך המוגן הנבדל של שתי העבירות, והרשיע בשתיהן, אך במקרה הספציפי הנדון כאן, לא העניש בית המשפט את המערערים פעמיים, אלא פעם אחת בלבד. לפיכך לא קמה, בשני הנושאים, עילה מספקת לדיון נוסף.

1. בעקרון, אותה פעולה עצמה יכולה לשמש הן עבירת מקור והן עבירת הלבנת הון. אולם דווקא במקרה זה ניתן להבחין בקיומם של שני שלבים – בשלב הראשון נעברה עבירת הזיוף, ובשלב השני, בעת הפקדת השיקים המזויפים בחשבון הבנק, התבצעה פעולה של הלבנת הון, כאשר בו זמנית עמה בוצעה עבירת המרמה. 

2. בית המשפט קובע כי הקו המוביל בטיעוני הסנגוריה הוא כי יש לנתק בין הפעולות ההופכות את הרכוש שמדובר בו לרכוש אסור, לבין הפעולות המהוות עבירה עצמאית על פי סעיף 3(א) לחוק, אולם, הדרישה לקיומו של ניתוק כזה אינה מתחייבת מלשון הסעיף או מתכליתו.                                                             

   שום דבר, בלשון החוק או בתכליתו, איננו מצביע על כך כי צריך להיות נתק מוחלט בין עבירת המקור לעבירת ההלבנה. אמנם רכוש איננו מוגדר כרכוש אסור ללא קיומה של עבירת מקור, אלא שאין כל פסול בכך שתהיה זיקה בין עבירת המקור לבין עבירת ההלבנה. אין גם צורך בהפרדה בין חוליות  הארוע העברייני במישור הזמן, דהיינו, אין צורך כי הפעולה ההופכת את הרכוש לרכוש אסור תושלם לפני שתתבצע הפעולה המהווה את פעולת ההלבנה.  

3. על פי קביעתו של בית המשפט, דווקא במקרה זה ניתן להבחין בין השלב שבו בוצעה עבירת הזיוף, לבין השלב שבו בוצעה עבירת קבלת הדבר במרמה, שיוצרת גם את הלבנת ההון, שהוא שלב ההפקדה של השיקים המזויפים בחשבון. העובדה שניתן להצביע על שני שלבים שונים היא, לפי קביעת בית המשפט, בבחינת למעלה מן הנדרש, שכן אפילו אם היה נקבע כי הזיוף לא הושלם, והוא עצמו מהווה חלק מהלבנת ההון, לא היה בכך כדי לשלול את קיומה של הלבנת הון לצד, ובנפרד, מהזיוף.  

4. בית המשפט קובע כי התשובה לטענתם של הסנגורים בדבר חוסר האפשרות למזג בין העבירה שאמורה ליצור את הרכוש האסור, לבין הפעולה שלכאורה מטרתה להסוות את הרכוש האסור היא כפולה: א. במקרה זה אין מדובר באותה פעולה עבריינית – שכן זיוף לחוד, והפקדת השיק, המהווה גם קבלת דבר במרמה, לחוד, כאשר עבירת ההלבנה נצמדת לקבלת הדבר במרמה. ב. במישור העקרוני, פעולה אחת מתמשכת יכולה להוות גם את יצירת הרכוש האסור וגם את הלבנת הכספים, ואין צורך כי האחת תסתיים לפני שרעותה תתחיל.

5. באשר לטענת המערערים כי בית המשפט הרשיעם הן בעבירה לפי סעיף 3 (א) לחוק והן בעבירה על פי סעיף 4 לחוק, וכי יש בכך כפילות, קובע בית המשפט כי יש הצדקה להרשעה בשתי העבירות גם יחד, שכן עיון בשני הסעיפים מצביע על כך שיש הבדל בערך המוגן הפרטני אותו מייצג כל אחד מהסעיפים.

תמצית הכרעת הדין תפורסם בקרוב.

תמצית ההחלטה תפורסם בקרוב.

תמצית ההחלטה תפורסם בקרוב.

1. ההכרעה בתיק זה התעכבה עד למתן פסק-דין בע"א 8679/06 חביץ' נ' מדינת ישראל, אשר קבע הלכה בבית המשפט העליון בסוגיית ההתנגדות לחילוט.
2. קיים קושי לקבוע בעזרת הפסיקה הלכה שתקיף את כל מקרי החילוט, ועל כן צריכים משרד המשפטים והמחוקק למצוא פיתרון לקושי זה.
3. יש לבחון האם המונח "טוען לזכות ברכוש" מקיף כל בעל זכות, מבעל זיקה חוזית ועד בעלות מלאה, או שמא הכוונה רק למי שיש לו זכות חפצית בנכס. קיים חשש, כי מתן פירוש מרחיב יפגע בתכלית החילוט, שכן עבריינים יוכלו להבריח רכוש.
4. את הטענות הקונקרטיות בכל מקרה, כדוגמת הטענה, שהסכום הנטען על ידי המערערים הוא קטן ביותר לעומת הרכוש שאותו מבקשים לחלט, ועוד טענות אפשריות שבעזרתן ניתן לבחון את מידת הפגיעה שגורם החילוט, יש לבחון בסוף ההליך הפלילי, כאשר דנים בשאלת החילוט, כיוון שרק אז ניתן לדעת את מהות האישומים והיקף הרכוש שמעורב. 
5. תרומתו של פסק-הדין בפרשת חביץ' הינה בביסוס מעמדה של פז בהליך ההתנגדות לצו הארעי שניתן, אך יש להבחין מקרה זה מפרשת חביץ', כיוון ששם נדונה התנגדות לחילוט של קבע, ואילו כאן - לצו ארעי.
6. בכדי שנושה יתנגד לצו חילוט ארעי, עליו לסתור את ראיות התביעה בעניין הקשר בין הרכוש לבין העבירה, ועליו להוכיח כי יש דרכים אחרות להבטחת החילוט פרט לצו הארעי. לצורך כך נושה יכול להעמיד בטחונות כספיים.
7. פז אינה נמנית עם ה"טוענים לזכות ברכוש" על פי פקודת הסמים, אך בעקבות פרשת חביץ' ניתן לראות בפז – שיש לזכותה פסק דין כנגד דור עדן חן – כבעלת מעמד בהליך ההתנגדות כנגד צו זמני, על פי המסלול השני הקבוע בסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון.
8. מכיוון שהמדינה עמדה בנטל המוטל עליה – להראות שישנן ראיות לכאורה כנגד רביזדה, וכי קיים קשר בין מעשי העבירה לבין הכספים באופן המאפשר חילוט על פי סעיף 21(ג) לחוק – על פז מוטל הנטל להראות כי הקפאת הכספים אינה הדרך היחידה להבטחת החילוט.

1. צו ההקפאה שניתן במקור ניתן "עד תום ההליכים בתיק העיקרי". המחוקק לא קבע דבר בעניין חילוט רכוש לאחר שנאשם זוכה.
2. מלאכת האיזון החקיקתי מוטלת על המחוקק, ועל כן אין זה מסמכותו של בית המשפט לקבוע את תקופות הזמן לביצוע פעולות משפטיות. על המחוקק לתחום את גבולות הזמן ואת המסגרת הראויה.
3. בית המשפט מחליט לדחות את בקשת המדינה לפעול על פי סעיף 3 לחסד"פ, שכן בעשיית מעשה שכזה אין הוא פועל לשם עשיית צדק. בית המשפט מדגיש את טענת ב"כ המשיבים בנושא איסור הפגיעה בקניין לאור חוק היסוד.
4. רוב השיקולים תומכים בביטול הצו, שכן בהיעדר הוראה מהמחוקק, ולאור זיכוי המשיבים, לא ניתן להאריך את צו ההקפאה, גם אם היה מוגש ערעור על הזיכוי. בית המשפט דוחה את הערר, ומבטל את האיסור על העברת כספים בחשבונות הבנק של המשיבים.

1. יש לגזור עליו 6 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך של 1,750,000 ש"ח וכן לחלט את שתי דירותיו, לאחר שנקבע כי בחילוט כספי השוחד לצד חילוט הדירות, כפי שביקשה המדינה, יש משום כפל חילוט וכי הדירות הן בעצם "מה שבמקומו" של השוחד, כלשון סעיף 297(א)(1) לחוק העונשין. נקבע כי יש לחלט את הדירה בחיפה, שלשם רכישתה השתמש כהן, לפי קביעת בית משפט קמא, ב-500,000 ₪ מכספי השוחד שהועברו לו במזומן, ואת הדירה בגבעתיים, שלשם   רכישתה השתמש ב-800,000 ₪ מכספי השוחד. לגבי דירה זו בית משפט קמא התחשב בכך שזו דירת מגוריו של הבן ונקבע כי כהן יוכל להפקיד סכום של 800,000 ₪ חלף חילוטה.
2. באשר לסכום 330,000 דולר נשוא הלבנת ההון, בית משפט קמא נמנע מחילוטו עקב הוראת סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון (להלן: "החוק"), הקובע כי בית המשפט יצווה על חילוט אלא אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים. הנימוקים המיוחדים, על פי בית משפט קמא, נבעו מכך שכהן לא הורשע בעבירת שוחד בגין סכום זה של 330,000 דולר.

1. בית המשפט קמא החמיר עימו יתר על המידה בכך שהורה על חילוט שתי הדירות ולא איזן את החלטתו עם הקנס שנגזר עליו בגובה 1,750,000 ש"ח.
2. בית משפט קמא לא נתן משקל להשלכות הקנס והחילוט על בני משפחתו, נוכח הסבירות הגבוהה ל"קריסה כלכלית" של המשפחה.
3. בית משפט קמא טעה בהפעילו את סעיף 297(א) לחוק העונשין, משום שסעיף זה "לא נכלל ולו ברמז בכתב האישום" והועלה על ידי המשיבה לראשונה בשלב הטיעונים לעונש. אם המשיבה רצתה להפעיל סעיף חילוט זה, היה עליה לציין זאת במפורש בכתב האישום, כפי שעשתה לגבי בקשת החילוט לפי החוק.
4. לא ייתכן שהחוק, על סמכויותיו הרחבות, יחייב את התביעה להודיע על רצונה לחלט מרכוש הנאשם כבר בכתב האישום, בעוד שחילוט על פי חוק העונשין יבוצע "בהפתעה ללא שום הודעה מקדימה" וללא פירוט הרכוש או שוויו.
5. מדיניות הפסיקה בנושא חילוט מכוח החוק מלמדת על חילוט באחוזים נמוכים יחסית משווי הרכוש, וזאת עד 30%, כאשר לטענתו היה מקום להתחשב בכך אף כשהחילוט נסמך על הוראת סעיף 297 לחוק העונשין.

1. לא היה מקום להורות על חילוט 3 מיליון ש"ח מרכושו, שכן החילוט התבקש רק בשלב הטיעון לעונש, בלא שהדבר בא לידי ביטוי בכתב האישום.
2. המשיבה לא הוכיחה מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון ממעשה השוחד ועל כן לא הוכיחה את "שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד". בית המשפט לא היה רשאי לשער מה התועלת שהפיקה חשמל הצפון בלא נתונים מדויקים, כך בייחוד לנוכח סכום החילוט שנקבע, שהוא גבוה לטענתו. 

1. חוק העונשין אינו מחייב הודעה מוקדמת, בניגוד לחוק או לפקודת הסמים המסוכנים, הקובעים חובה זו במפורש, כאשר מכלל ההן לומדים על הלאו.
2. באשר לחילוט הדירה בחיפה, לפי כתב האישום, כהן שוחד בסכום של 30,000 ש"ח "בלבד" עובר לרכישתה. מאחר שסכום זה מהוה 1/16 מהתשלום במזומן עבור הדירה (500,000 ש"ח) ונוכח ניסוחו של סעיף 297(א) לחוק העונשין, בית המשפט רשאי לצוות על חילוט "מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו" – המשיבה הסכימה להפחתת החילוט לגבי דירה זו עד כדי 1/16 משווי הדירה היום.
3. באשר לריטבלט נטען, כי לא ניתן לחשב במדויק את היקף התועלת שהפיק מן עבירת השוחד. מכיוון שנקבע שהיקף מכירותיה של חשמל הצפון בשנים הרלוונטיות הסתכם בעשרות מיליוני שקלים לפחות, ומאחר שנקבע כי ריטבלט שיחד את כהן בסך של 1.3 מיליון ש"ח, ההערכה לפיה התועלת שהפיק מהשוחד היא רק פי 2.3 לערך מהסכום האמור – הינה הערכה "מינימליסטית שאין להקל בה עוד".

1. בית משפט מציין את דברי בית משפט קמא, כי ראוי להגדיר את מקום ביצועה של העבירה על פי יעדה של העבירה, המקום אליו כוונה ומקום מושבם של קורבנותיה, וקובע כי אין מקום להתערב בעיקרי ממצאיו של בית משפט קמא, שכן גם עבירת המקור וגם עבירת הלבנת ההון הן עבירות פנים.
2. בית המשפט מציין בנוסף גם את התפיסה "הקלאסית" המצומצמת של הזיקה הטריטוריאלית וקובע שעצם זה שאת כספי השוחד העביר נותן השוחד לחשבון המצוי בחו"ל אינה משנה את העובדה שעסקת השוחד נערכה בישראל.
3. מקרה זה אינו שונה ממקרה בו מעניק נותן השוחד למקבל השוחד נכס שנמצא בחו"ל, באמצעות הטלפון או האינטרנט, במיוחד כאשר גם מתן השוחד וגם קבלתו הן עבירות שבוצעו בישראל. 
4. נקבע שבנו של כהן ביצע עבורו בחו"ל את הוראותיו ותכנוניו מישראל, כאשר גם אם כהן היה מורה טלפונית לאדם אחר בחו"ל לעשות פעולה, היה מדובר בעבירת פנים. בית המשפט קובע עוד, כי כל גישה אחרת מסכלת את תכליתו של החוק.
5. אף על פי שבמסגרת יחסיו עם האחר, כהן לא הואשם בשוחד, ניתן להאשימו רק בהלבנת הון ולהוכיח את השוחד כנסיבה לעצם היותה עבירת מקור. משכך, יש להוכיח את השוחד כנסיבה מעבר לספק סביר, אך אין חובה להעמיד בעקבותיה לדין. בית המשפט קובע, כי במקרה זה הוכחה התקיימות נסיבת השוחד.
6. לעניין החילוט נקבע, כי טוב תעשה המדינה אם תציין בכתבי אישום כי בכוונתה לבקש חילוט אם מכוח סעיף 297 לחוק העונשין, ואם מכוח הוראות חוק אחרות, כפי שהחוק מחייב בהקשרים מסוימים. זאת למרות שאין חובה שבדין לעשות זאת.
7. המשיבה צודקת בטענתה, כי בהוראת סעיף 297 לחוק העונשין, בשונה מהוראות חילוט אחרות, כגון אלה המצויות בסעיף 21(ו) לחוק או בסעיף 36א לפקודת הסמים, לא נכללה הוראה המחייבת לציין בכתב האישום את הכוונה לבקש חילוט ואת שווי הרכוש שחילוטו מתבקש.
8. השופטת נאור ציינה בעמוד 57 לפסק הדין:

9. ביחס לכהן נקבע, כי אין זיקה הכרחית בין כספי השוחד שקיבל כהן מריטבלט וטוקאן לבין הסכומים שהושקעו בדירות בחיפה ובגבעתיים. בפרט אמורים הדברים ביחס לדירה בחיפה, לגביה גם המשיבה טוענת כי רק 1/16 משווייה מקורם בשוחד שקיבל כהן מריטבלט ומטוקאן. נקבע כי הסכום שקבע בית המשפט כסכום השוחד – 1.3 מיליון ש"ח – הוא בגדר הערכה על הצד הנמוך. בנסיבות אלה, אין מקום לחילוט הדירות בתור שכאלה, שכן אין מקום לחילוט "מה שבא במקומו של השוחד". צוין כי ניתן היה להורות על חילוט סכום של 1.3 מיליון ₪ (סכום השוחד) מרכושו של כהן, בלי לייחד את החילוט לדירה זו או אחרת. עם זאת, בית המשפט לא יחמיר עם כהן מעבר למה שביקשה המשיבה, ועל כן יש להסתפק בסכום של 800,000 ₪, סכום זהה לשווי הדירה בגבעתיים בנוסף לסכום של 30,000 ₪, המהווה כטענת המשיבה 1/16 משווי הדירה שבחיפה.
10. ביחס לריטבלט נקבע, כי אין כל ספק שהתועלת הכספית אותה הפיק ממתן השוחד לכהן, עלתה בהרבה על סכום החילוט אותו קבע בית משפט קמא. בנסיבות אלה, בית משפט לא ראה מקום להתערב בצו החילוט שניתן לגביו. אשר על כן, בית המשפט קובע, כי פרט לקביעה שבמקום חילוטן של שתי דירותיו של כהן יש לחלט ממנו סך של 830,000 ₪, אין להתערב בהכרעת הדין ובגזר דינו של בית משפט קמא.

1. על פי הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים") – הוראה המוחלת גם על הסדר החילוט מכוח סעיף 23 לחוק – זכותם לכספים שנתפסו גוברת על זכותה של המדינה לחלטם. לטענתם, החילוט נועד להעניש את מבצע העבירה, אך כאשר הנכס המחולט שייך לצד שלישי, שלא היה מעורב בביצוע העבירה, זכותו בנכס גוברת.
2. העובדה שניתן צו עיקול לטובתם בטרם ניתנה הוראת החילוט מלמדת, כי זכותם בכספים התפוסים גוברת. כמו כן, זכותם לכספים עדיפה מכיוון שהמדינה אינה נושה של הנאשם ואילו הם מחזיקים בפסק דין חלוט.
3. חילוט הכספים בנסיבות אלה, כאשר אין מקור נוסף להיפרע ממנו, מהווה ענישה של קורבנות העבירה בנוסף לפגיעה שסבלו מן העבירה עצמה.
4. מקרה זה נופל בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 21(א) לחוק ומעניק לבית המשפט סמכות רחבה למנוע חילוט מ"נימוקים מיוחדים", כאשר גם האינטרס הציבורי שבפיצוי קורבנות עבירה תומך בעמדתם.
5. חילוט הכספים בנסיבות אלה אינו מידתי כפי שנדרש מכוח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן עקרון המידתיות מחייב להפעיל את סמכות התפיסה באופן שאינו פוגע בהם מעבר לנדרש. מכיוון שצעד של חילוט רכוש הינו צעד דראסטי הפוגע בקניינו של הנאשם, קל וחומר שהוא פוגע גם בקניינם ולכן יש למצוא את הדרך להימנע מצעד זה.

1. קיימים שני מסלולים מקבילים למניעת חילוט על פי החוק: מסלול אחד קיים בהוראות סעיף 21(א) לחוק, והמסלול השני נובע מסעיף 36ג לפקודת ה  .סמיםהמסלול הראשון למניעת חילוט על פי החוק, מקנה לבית המשפט שיקול דעת בהחלטתו האם למנוע חילוט בהתקיים "נימוקים מיוחדים". המסלול השני אינו תלוי בשיקול דעתו של בית המשפט. על פי מסלול זה, על ביהמ"ש להימנע מחילוט כאשר קיים "טוען לזכות       ברכוש", שהוכיח את זכותו ברכוש וכן הוכיח את ניקיון כפיו.
2. לשון החוק מונה ארבעה טוענים לזכות, שלהם נתונה הזכות להתנגד לחילוט: הנידון; בעל הרכוש; מי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו; ומי שטוען לזכות ברכוש. לעניינינו חשובה פרשנות התיבות "הטוען לזכות ברכוש". בפרשת סיטבון, אשר עסקה במסלול השני (סעיף 36ג(א) לפקודה), נקבע כי "הטוען לזכות ברכוש" הוא בעל זכות קניינית בנכס או זכות בנכס מסוים. פרשנות דווקנית זו תואמת את האופי המחייב של המסלול השני, אשר מצווה על בית המשפט להימנע מחילוט. פרשנות אחרת עלולה הייתה למעשה להפוך את החריג – מניעת החילוט – לכלל. פרשנות זו להוראת סעיף 21(ד) לחוק, שעניינה מיהות הרשאים להתנגד לחילוט, אינה נדרשת במסלול הראשון, וזאת משתי סיבות:

3. היקף הנכסים שעליהם מתפרשת סמכות החילוט הקבועה בחוק, המקנה לבית המשפט שיקול דעת בהחלטתו אם למנוע חילוט – להבדיל מזו הקבועה בפקודה – היא רחבה, וזאת מכיוון שהסדר החילוט בחוק אינו מוגבל רק לרכוש עצמו שהוכתם בפלילים, אלא חולש על כל מסת הנכסים של הנידון עד לשווי הרכוש המוכתם.
4. הצורך בהתאמת האפשרות להתנגד לחילוט, למיהות בעלי הזכויות ברכוש התפוס אשר עלולים להיפגע ממנו, וכן להיקף הנרחב של הנכסים הצפויים לחילוט, מחייב לפרש את התיבות "הטוען לזכות ברכוש" בסעיף 21(ד) לחוק באופן רחב יותר, וזאת בכדי להקיף את כל בעלי הזכויות במסת הנכסים הכללית של הנידון, ולא רק בעלי זכויות קניין ברכוש התפוס. כאשר מדובר ב"טוענים לזכות", אין הכוונה לטענה בעלמא, אלא רק לבעלי זכות מוכרעת ביחס למסת הנכסים הכללית או מקצתה.
5. פרשנות לשאלה מהם "נימוקים מיוחדים" כמשמעותם בסעיף 21(א) לחוק, ניתן לגזור מהתכלית הרחבה שאותה נועד להגשים הסדר החילוט. ניתן יהיה להכיר ב"נימוקים מיוחדים" המצדיקים מניעת חילוט במקום שבו התכלית הרחבה מוגשמת דווקא על-ידי אמצעים אחרים ולא על-ידי חילוט, ובמקרה שבו עולה הצורך להקטין את הפגיעה החברתית על פני הצורך ליצור הרתעה.
6. נושים הטוענים ל"נימוקים מיוחדים" נדרשים להצביע על פגיעה החורגת מעבר לפגיעה המובנת מאליה בהם, אף אם היא קשה. פרשנות זו מתאימה באופן מידתי בין סמכות החילוט הרחבה הקבועה בחוק לבין מיהות הרכוש ובעלי הזכויות בו שעשויים להיפגע ממנה. בית המשפט ציין, כי מאחר שמקרה זה אינו מצריך בחינה מעבר לזו המופיעה לעיל, השאלה בדבר "נימוקים מיוחדים" נוספים תישאר בצריך עיון.
7. בית המשפט קמא צדק בקביעתו שהמערערים אינם בעלי זכות קניינית ברכוש התפוס, וכי ממצא זה מונע מהם מלהתנגד לחילוט על דרך המסלול השני שמקורו בפקודת הסמים, השמורה לבעלי זכות קניין. אולם לדעת בית המשפט אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להפעיל את סמכותו על-פי המסלול הראשון הקבוע בהוראת סעיף 21(א) לחוק, זה המאפשר שיקול דעת לבית המשפט, שכן המדובר בשני מסלולים נפרדים בדרך למניעת חילוט.
8. לזכות המערערים יש פסק דין שבו נקבע כי לרנר חב להם פיצויים. בכך, למרות היעדרה של זכות קניינית, המערערים קנו זכות במסת הנכסים הכללית של לרנר, אשר מאפשרת להם לטעון ל"נימוקים מיוחדים" המצדיקים את מניעת החילוט לפי הוראת סעיף 21(ד) לחוק. המערערים הם נפגעי עבירה המבקשים להקטין את הפגיעה החברתית שנגרמה להם עקב הפעילות העבריינית.
9. בית המשפט חייב לאזן בנסיבות אלה בין הצורך להשיג הרתעה מלאה באמצעות חילוט הרכוש לבין האינטרס בדבר הקטנת הפגיעה החברתית שנגרמה מסוג העבירות שבגינן התבקש החילוט, וזאת על-ידי הותרת הרכוש זמין לנושים שנפגעו מעבירות המרמה של לרנר.
10. נראה כי הצורך המיידי לסייע למערערים במקרה זה גובר על הצורך הכללי בהרתעה, באופן כזה שיש לראות בו "נימוק מיוחד" המצדיק להורות על מניעת החילוט.

תמצית ההחלטה תפורסם בקרוב.

1. במהלך כשנה וחצי נתנו המערערים 2-1 שירותי מטבע, למרות שלא היו רשומים כנותני שירותי מטבע במרשם. במהלך תקופה זו, ביצעו לפחות 743 פעולות בסך 84,429,551 ₪. הם לא העבירו דיווחים לרשות על הפעולות הללו, ואף מסרו מידע כוזב, במטרה שלא יהיה דיווח או כדי לגרום לדיווח לא נכון – בגין כך הורשעו במתן שירותי מטבע ללא רישום לפי סעיף 11יב(א)(1) לחוק (באשר למערערת 2 - בשילוב עם סעיף 23 לחוק העונשין), ובהלבנת הון לפי סעיף 3(ב) לחוק יחד עם סעיף 7 לחוק ובשילוב צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח, ניהול רישומים של נותני שירותי מטבע) התשס"ב - 2002 (באשר למערערת 2 - בשילוב עם סעיף 23 לחוק העונשין).
2. המערערים 1 ו-3 הורשעו באישומים דומים בקשר לשירותי מטבע שנתנו במשך כ-10 חודשים, יחד עם קרוב משפחתו של המערער 1 שהורשע גם כן. מהלך תקופה זו, ביצעו לפחות 418 פעולות בסך 43,044,260 ₪.
3. כן הורשעו בכך שפתחו חשבון בנק ע"ש חברה חדשה, שמטרתו הייתה, בין היתר, לאפשר ללקוח מוגבל בבנק להשיב חוב למערער 1. עוד השתמשו בחשבון, בין היתר, על מנת לבצע עסקאות גלגול שיקים, ועל מנת שהמערער 1 יקבל אשראי מהחברה החדשה ללא ריבית. כמו כן עשה המערער 1 שימוש בשיקים של החברה לצרכיו העסקיים והפרטיים. הוא הורשע בהלבנת הון לפי סעיף 3(ב) לחוק יחד עם סעיף 7 לחוק ובשילוב צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח, ניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), התשס"א - 2001.
4. כמו כן הורשע המערער 1 בעבירות איומים, התחזות כאדם אחר, וניסיון לקבל דבר במרמה.  

1. ביהמ"ש סוקר את הפסיקה בנושא - ע"פ 8325/05 בלס, ע"א 9796/03 שם טוב, ע"פ 3395/06 מאיר כהן.
2. לעניין החילוט לפי סעיף 21 לחוק קובע ביהמ"ש כי שיקול הדעת לענין זה הוא רחב ביותר ומביא בחשבון את כלל הסכומים בהם נעברה העבירה, ולא רק את הסכום שנתפס אקראית. פשיטא שחילוט זה הוא בחינת עונש.
3. ביהמ"ש מציין את ההרשעה בעבירות על חוק העונשין, בנוסף לעבירות הדיווח, ואשר גם אותן יש לשקלל בגזר הדין.
4. אין מקום להקל בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער 1. מרות שחוק איסור הלבנת הון לא נאכף מלכתחילה ב"פעימה אחת", והיווה חידוש בשדה האכיפה, העבירות במקרה זה הן מהשנים 2003-2002, כשכבר היה זמן להכירו בידי כל הנוגעים בדבר, כולל החלפנים.
5. לעניין החילוט – מדובר בסנקציה עונשית הבאה להכאיב לעובר העבירה ולהרתיע את זולתו, ובנסיבות מקרה זה נחוץ חילוט משמעותי ביותר. ביהמ"ש מקל במידה מסוימת עם המערער, ומעמיד את החילוט על 33% מהסכום שנתפס (במקום 50%). ביהמ"ש מציין במבט צופה פני עתיד לחלפנים, כי חילוט יתכן באחוזים גבוהים מזה משמעותית.

כנגד המשיבים הוגש כתב אישום, אשר נסוב על עבירות בתחום הדלק, הונאת לקוחות, חשבוניות פיקטיביות, הלבנת הון, שוחד, מירמה והפרת אמונים.  במסגרת כתב האישום ביקשה התביעה לחלט רכוש השייך למשיבים הכולל דירות, מכוניות, מיכליות, סכומי כסף במזומן ובבנקים, רכוש של חברות המצויות בבעלות המשיבים ורכוש נוסף שנתפס בדירות המשיבים. כן התבקש בית המשפט להורות על איסור עיסוק של העוררים בתחום הדלק. עוד ביקשה המדינה להורות על מעצרם של שישה מהנאשמים וביניהם רפאל, יוסף, בועז ואהוד, ושחרורם בתנאים.

1. קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים עליהם מתבססת הבקשה לצו זמני ברכוש.
2. קיימות ראיות לכאורה לעבירות המקור, ומכיוון שסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון נועד לאפשר חילוט רכוש של הנאשם ללא צורך במעקב מדוקדק אחר מקורו, יש להורות על מתן צווים זמניים על רכושם של רפאל ויוסף כמפורט בבקשה ובכפוף להסכמות הדיוניות בין הצדדים.
3. על אף שקיימות ראיות לכאורה למעורבותו של אהוד בעבירות, חלקו מצומצם באופן משמעותי, ולכן נדרש "איזון זהיר יותר" בעניינו, ויש להורות על הותרת העיקול שהוטל בצו הזמני על חשבון הבנק שלו מכיוון שמקורו בשיק של חברה שבשליטת יוסף, ואילו על המכוניות הפרטיות יירשם עיקול לטובת המדינה ותיאסר כל טרנזאקציה בהן, הביטוח יירשם לטובת המדינה, ומעבר לכך יהיו אהוד ואשתו רשאים לעשות בהן שימוש.
4. יש להותיר על כנם את הצווים הזמניים על חשבונות הבנק של המבקשות 5-7 ועל מיכליות ונגררים, בשל השימוש שנעשה בהם להובלת הדלקים המהולים ושיווקם, וזאת על אף פחיתת הערך הנגרמת לכלי רכב שאינם בשימוש. עם זאת ניתן יהיה למסור לעוררים את כלי הרכב האמורים, בכפוף למילוי התנאים.
5. בקשת הטוענים לזכות, בני משפחות המבקשים 1,2,4, התקבלו באופן חלקי, וחלק מן הכספים שוחררו.
6. בקשת החברות יעד ושפר, מצריכות דיון בשאלת היחס בין זכותה של המדינה לקבל צווים זמניים לפי חוק איסור הלבנת הון, לזכותם של נושים אחרים של נאשם. בית המשפט קובע:

7. יש להיעתר לבקשת המדינה לאסור על רפאל ובועז המשך עיסוק בשוק הדלק.

1. לעניין קיומה של תשתית ראייתית לכאורית - על מנת שתקום סמכות החילוט, יש לבחון האם קיימת תשתית ראייתית לאישומים אלה. בענייננו, בקשת המדינה נשענת על תשתית ראייתית לכאורית מספקת.
2. לעניין ההוראה על איסור עיסוק – יש להותיר על כנו את איסור העיסוק לגבי רפאל ובועז. יש לאיין את המסוכנות הנובעת מהם, ומניעת אפשרותם לשוב ולבצע עבירות דומות הינה אמצעי ראוי והולם בנסיבות העניין. בניגוד להחלטת בית משפט קמא שלא לאסור גם על יוסף את המשך העיסוק, קובע בית המשפט העליון כי בוא מתקשה לראות הצדקה עניינית להבחנה ביניהם, והוא מקבל בנקודה זו את ערעור המדינה ומורה על איסור העיסוק גם ביחס ליוסף.
3. לעניין סוגיית הרכוש התפוס -

4. לעניין היחס שבין הוראות החילוט שבחוק איסור הלבנת הון ופקודת הסמים,  לזכויותיהם של נושי הנאשם -

1. בחינה פורמאלית של הבקשה תומכת בעמדת המדינה כי מדובר בעבירות לא פשוטות כנגד חוק איסור הלבנת הון, ועל כן הדעת נותנת שיש מקום, בשלב מקדמי זה, להבטיח את תפיסת הכספים והרכוש בצווים זמניים, עד לקיום דיון ענייני במעמד הצדדים. 

2. מתן הצו אמנם פוגע בזכות קניינית של המשיבים, אך הפגיעה מידתית, מכיוון שמדובר בצו ביניים הניתן עד להגשת כתב אישום, שבמסגרתו יקויים דיון ענייני בבקשה לסעדים זמניים. 

3. בית המשפט שידון בבקשה לאחר הגשת כתב אישום יצטרך לתת  את דעתו למכלול השיקולים הראויים, כמו גם לטיעוני בא כח המשיבים, לפיהם, אם במשך יותר משלוש שנים לא סברה המדינה שיש מקום לנקוט בהליכי תפיסה של רכוש, לא קיימת הצדקה לעשות כן סמוך לפני הגשת כתב האישום. 

4. בשלב זה של הדיון, בית המשפט אינו יכול לעמוד מקרוב על עוצמת התשתית הראייתית ועל טיב טענות הצדדים לגופם של אישומים, וקיים קושי מובנה להכריע בבקשה. מן הראוי כי הכרעה שכזו תעשה רק לאחר הגשת כתב אישום, כאשר ביהמ"ש יוכל לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, על סמך ראיות שיוצגו בפניו. על כן מצווה בית המשפט, בשלב זה, על מתן צווים זמניים כמבוקש.

1. החילוט לפי סעיף 21  לחוק נועד לתפוס את רכושו של הנאשם ולא את רכוש זולתו, אלא אם כן מדובר ברכוש של אחר שהנאשם מימן את רכישתו או העבירו לאותו אדם בלא תמורה. בית המשפט קובע כי על המאשימה להראות, במסגרת בקשה לחילוט זמני, זיקה בין רכוש אסור של הנאשם לבין הרכוש של הזולת.

2. נקבע כי החילוט הזמני נועד להבטיח שלא יעשו פעולות להברחת נכסים. על התביעה הנטל להראות כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס עבירות המקור, וכן זיקה בין עבירות המקור לבין רכושו של הנאשם. 

3. התביעה הרימה את כל הנטלים המוטלים עליה, ועל כן נתנו הצווים הזמניים כמבוקש.

תמצית ההחלטה תפורסם בקרוב.